הזדמנות שהוחמצה
אמש בהחלטה חפוזה, שזכתה לתשומת לב ציבורית מעטה, עברה הצעת חוק המאפשרת לקבינט המדיני-ביטחוני לקבל החלטה על פתיחה במלחמה ובנסיבות קיצוניות, גם בהרכב מצומצם של ראש ממשלה ושר הביטחון.
אתמול עברה בכנסת, בהליך חפוז, שזכה לתשומת לב ציבורית מעטה, הצעת חוק המאפשרת לקבינט המדיני-ביטחוני לקבל החלטה על פתיחה במלחמה ובנסיבות קיצוניות, גם בהרכב מצומצם של ראש ממשלה ושר הביטחון.
קשה להעלות על הדעת החלטה הרת גורל יותר עבור אזרחי המדינה מאשר יציאה למלחמה. מדובר בעניין של חיים ומוות לרבים. ההיסטוריה הישראלית מצביעה על כך שלא פעם נפלו כשלים בתהליך קבלת ההחלטות בעניין זה. ועדת אגרנט אחרי מלחמת יום הכיפורים וועדת וינוגרד אחרי מלחמת לבנון השנייה עמדו על הצורך בהסדרה טובה יותר של היחסים בין הרשויות ואופן קבלת ההחלטות בסוגיה.
תיקון סעיף "הכרזת המלחמה" המיושן בחוק יסוד: הממשלה יכול היה להיות הזדמנות לרפורמה היסודית הנדרשת. ניתן היה להיפטר מהמונח הבלתי רלוונטי "הכרזה" שכן מדינות אינן מכריזות מלחמה בעידן הנוכחי. ניתן היה גם לוותר על המושג "מלחמה", מושג שמתייחס רק לסכסוך מזוין בין מדינות ואשר אינו רלוונטי לסוג הסכסוכים המזוינים עמם מתמודדת מדינת ישראל בעידן הנוכחי. במקום ל"פתיחה במלחמה" ניתן היה לדרוש החלטת ממשלה לכל "פעולה צבאית משמעותית", שעלולה לגרום למעשי איבה בהיקף נרחב. ההצעה שהתקבלה אמנם הכניסה, בצד מלחמה, את המושג "פעולה צבאית משמעותית", אולם רק אם קרוב לוודאי שפעולה זו תוביל למלחמה, מה שספק אם יתקיים אי פעם.
בנוסף לכך, הצעת החוק יכולה הייתה לקבוע גם מי מוסמך להורות על נקיטת פעולות צבאיות אחרות, שאינן בגדר מלחמה או פעולה צבאית משמעותית שתוביל למלחמה. גם זה עניין חשוב שאינו מוסדר בחוק הנוכחי.
הנושא שמיקד את מירב תשומת הלב, היה מי יוכל לפתוח ב"מלחמה". בעניין זה, אצילת סמכות הממשלה לקבינט כפי שהוחלט, איננה דבר פסול. עם זאת, האפשרות לתת את הסמכות לפתוח במלחמה במצבים מסוימים לשר הביטחון וראש הממשלה (שלפעמים הם אותו האדם) היא בעייתית. החוק החדש מאפשר את העברת הסמכות לקבינט כעניין קבוע (דרך כלל) ולא רק במקרה מסוים. כל זאת, ללא התחשבות בעקרון האחריות המשותפת של שרי הממשלה לפעולותיה. זאת ועוד, אם כבר מסמיכים את הקבינט להיות האחראי לפתיחה במלחמה או מבצע צבאי רחב היקף, ראוי היה לעגן בחוק את האמצעים שיבטיחו תהליך קבלת החלטות תקין, כגון, הכשרה, תדרוך ומתן גישה לחברי הקבינט לחומרים רלוונטיים ושמיעת עמדת ראש המטה לביטחון לאומי וגורמים נוספים לפני קבלת החלטה. על כל אלו פסחו המחוקקים מתוך רצון לא מוסבר לסיים את הליך החקיקה בתוך יום דיונים אחד.
בשל כובד ההחלטה על יציאה למלחמה, בדמוקרטיות רבות היא מחייבת החלטה של גוף רחב מן הממשלה – הפרלמנט. בישראל, כמו בדמוקרטיות פרלמנטריות אחרות, הסמכות נתונה לממשלה. עם זאת, הלגיטימיות הדמוקרטית של ההחלטה מחייבת שלא לצמצם את הגורם המקבל אותה יתר על המידה. ניתן להצדיק מסירת הסמכות לקבינט הביטחוני-מדיני, אם יובטחו הכלים וההליכים שיאפשרו לקבינט לקבל החלטה מיטבית ויוסדר היחס בין סמכותו לסמכות הממשלה. אולם תנאי לכך צריך להיות קבלת ההחלטה בהרכב רחב ככל הניתן של הקבינט. הרכב של מחצית החברים ובהם, בכל מקרה, אותם שרים החברים בקבינט מכוח תפקידם (ראש הממשלה, ממלא מקומו, אם ישנו, שר הביטחון, שר החוץ, שר המשפטים, השר לביטחון פנים ושר האוצר) הוא המינימום הסביר. במדינת ישראל, לאור המרחקים הקצרים והאמצעים הטכנולוגים המאפשרים קיום התייעצות גם ללא נוכחות פיזית, אין הצדקה לתת סמכות לראש הממשלה ושר הביטחון לקבל החלטה בהרכב מצומצם יותר, שיכול לכלול אותם בלבד.
לא ברורה הסיבה לחיפזון בתיקון זה וההימנעות מניצול ההזדמנות לרפורמה יסודית בחוק בנוגע להחלטה על יציאה למלחמה, רפורמה שאזרחי ישראל זכאים לה. ההחלטה הנוכחית היא החמצה, שנותר רק לקוות שהעתיד לא יהפוך אותה למחדל.
פורסם לראשונה בynet.