האם שלטון החוק זקוק להכרה מטעמן של קטינות בלתי מזדהות?
רקע
בימים אלו מוחזקות במעצר בכלא נווה תרצה שש קטינות בגילים 13–15 (קטינה שוחררה ביום 16 בינואר 2008). קטינות אלו נתפסו ב-25 בדצמבר 2007 בחשד להסגת גבול וכניסה לשטח צבאי סגור באזור בית אל. בתחנת המשטרה סירבו הקטינות להזדהות ולהטביע טביעות אצבע, ועל כן נשארו במעצר. מעצרן הוארך פעמים אחדות למרות הסכמת המשטרה לשחררן בערובה, בתנאי שיסכימו להזדהות ולהתחייב להתייצב להמשך הדיונים בבית המשפט והחקירה – ואולם הקטינות סירבו לתנאי זה.
המסגרת המשפטית
הבעיה שמערכת המשפט עמה מתמודדת אינה פשוטה כלל ועיקר. סירובו של חשוד להזדהות במהלך חקירה משטרתית, מתוך עמידה בסירובו לאורך זמן ומבלי שמי מקרובי משפחתו מוכן לזהותו ולשחררו בערובה, מציב בפני רשויות האכיפה דילמה קשה. שחרור החשוד בלא זיהויו אכן יביא לסיכול החקירה, שכן לא יהיה אפשר לזמנו להמשך חקירה, לדיונים בעניינו וכדומה.
לעניין סמכות המעצר, סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 קובע כדלקמן:
(א) שופט לא יצווה על מעצרו של אדם, אלא אם כן שוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה, שאיננה חטא, ומתקיימת אחת מעילות אלה:
(1) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר [...] או לפגיעה בראיות בדרך אחרת.
ברי שכאשר אדם החשוד בעברה שאיננה חטא מסרב להזדהות בעת מעצרו בתחנת המשטרה יש עילה לעצרו, שכן שחרורו ישבש הליכי חקירה או יביא להתחמקות מהליכי החקירה והמשפט. על כן אין ויכוח שיש עילה למעצר הקטינות הנדונות.
כמו כן, לפי סעיף 2(2) פקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות), אדם שנחקר בידי קצין משטרה חייב להשיב נכונה על השאלות שיציג לו קצין המשטרה, למעט שאלות שהתשובות עליהן עלולות להעמידו בסכנת האשמה פלילית. ברור ששמו של אדם אינו פרט מפליל כשלעצמו, ולכן גם מבחינה זו אין עוררין על סמכותה של המשטרה לדרוש מאדם להזדהות.
השאלה הנורמטיבית
למרות האמור לעיל בדבר הסמכות הפורמלית למעצר הקטינות, נשאלת השאלה אם אכן על בית המשפט להשתמש בסמכותו להאריך את המעצר שוב ושוב, בהתחשב בנסיבות המיוחדות:
- החשודות הן קטינות.
- העברה שהקטינות חשודות בהן היא עברה קלה.
- הורי הקטינות אינם באים לשחררן בערובה, והם משתפים פעולה עם סירוב הקטינות להזדהות. לא ברור אם הקטינות פועלות מתוך יזמה מקורית שלהן או שהן נתונות להשפעה של מבוגרים.
בהקשר זה, יש לשאול שאלה היפותטית: נניח שהקטינות ימשיכו שלא להזדהות לאורך זמן – למשל חודשים ארוכים. האם יש להשאירן במעצר? נדמה כי התשובה לכך ברורה. המעצר, הפוגע בחירותן של הקטינות ובכבודן,כפוף לעקרון המידתיות,ס' 8 לחוק יסוד: כבוד האדים וחירותו. ולכן לא יוכל להמשך עד בלי די.
מהי מטרת המעצר?
מטרת המעצר איננה לשבור את רוחן של הנערות, לחנכן, או להעניש אותן על עצם הסירוב להזדהות. מטרת המעצר היא למנוע את סיכול החקירה בעניין העבירה המקורית, עבירת הסגת הגבול. השאלה היא כמה זמן אפשר להחזיק במעצר את הקטינות, אשר העונש שממילא היה נגזר עליהן בעבירה שכזו (לו היו מורשעות בה), סביר שהיה קל מהחזקתן כשלושה שבועות מאחורי סורג ובריח.
השלכות אפשריות של שחרור הקטינות
אחת ההשלכות הקשות של שחרור הקטינות בלא זיהוין יכולה להיות האפשרות שהן יחזרו על מעשיהן, מבלי שמערכת אכיפת החוק תוכל לדעת שמדובר באותן בנות שעברו את העבירה בעבר. דרך אחת לנטרל בעיה זו היא על ידי זיהוי החשודות בדרישה לקבלת טביעות אצבע ולצילומן טרם שחרורן. כך במקרה של חזרה על המעשה יהיה אפשר להאשימן ולהרשיען בגין שתי העברות גם יחד. יש לציין כי לפי החוק עצור אינו רשאי לסרב להטבעת טביעות אצבעותיו או לצילומו, ואפשר לכפות זאת עליו.ס' 6(1) לפקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות).
עוד השלכה של שחרור הקטינות היא ששחרורן מתבצע בלא מתן ערובה ובלא חתימה על התחייבות להימנע מלבצע שוב את העברה. השאלה היא עד כמה באמת חתימה על התחייבות שכזו היא יסוד מרתיע מבחינה מהותית ולא פורמלית, מעבר להרתעה האמתית, שהמשוחרר יודע כי אם יעבור את העברה פעם נוספת הוא ייעצר בשנית ויואשם בגין העברה החוזרת והעברה הראשונית.
פגיעה בכבוד מערכת המשפט ובשלטון החוק
נדמה שמעבר לכל ההנמקות המשפטיות והדיונים הפורמליים, הנימוק האמיתי להחזקתן של הקטינות במעצר הוא פגיעה בכבודם של מערכת המשפט ושל שלטון החוק ובסמכותם. פגיעה זו מתבטאת הן בסרוב לשיתוף פעולה כלשהו עם המערכת לאכיפת החוק הן במשמעות העולה ממנו – כפירה בסמכותה של המערכת הזו.
אין ספק שיש מחיר לשחרורן של הקטינות מבלי שיזדהו ושיחתמו על מסמך כלשהו המעיד על קבלתן את סמכות האכיפה של מדינת ישראל. עם זאת לא ברור שמחיר זה גבוה מהמחיר הטמון בהחזקתן של נערות כה צעירות זמן ממושך במעצר, רק על שום העובדה שהן פוגעות בכבודה של מערכת המשפט ובסמכותה. סמכותם של מערכת המשפט ושלטון החוק בישראל ומעמדם שרירים וקיימים, ואין הם זקוקים לאשרור מטעמם של קטינים שטרם עמדו על דעתם.
אחריות ההורים
לטעמנו, שאלה רצינית לא פחות היא אחריות ההורים במצב שילדיהם הקטינים נמצאים במעצר, אינם מזדהים ועל כן אינם משתחררים. שאלה זו עלתה לתשומת הלב הציבור במקרה קודם, במהלך ביצוע תכנית ההינתקות. להלן קיצור העובדות במקרה הקודם: נערות אחדות נעצרו במהלך הפגנה אלימה כנגד יישום התכנית. גם נערות אלה סירבו להזדהות והוחזקו במעצר שבועות אחדים בשל סירובן להזדהות ולעמוד בתנאי השחרור.
במהלך דיון בבג"ץ, שבו דחה בית המשפט את העתירה לאפשר לצעירות להשתחרר לצורך התייצבות לבחינות בגרות, צידד השופט מישאל חשין באמירת בית המשפט קמא:
"מי שבעצם סיכל ומסכל את יכולתי להגיע לכלל החלטה המפחיתה את גובה הערבויות הכספיות הם דווקא ההורים, ואין להם להלין אלא על עצמם! [...] יש מידה רבה של ציניות בכך שהורים שחוזרים ונמנעים מלהתייצב בבית המשפט לשם חתימה על ערבויות צד ג' ולשם הפקדת ערובה או למצער לשם נסיון לשכנע את בית המשפט כי אינם יכולים לעמוד בערובה בסכום שנקבע – מפנים אצבע כלפי בית משפט באמצעות הסניגור על הקושי שיש לקטנות במעצר. בידי ההורים הוא הדבר!".בג"צ 5283/05 ח"כ הרב יצחק לוי נ' משרד החינוך ואח', תק-על 2005(2) 2825, 2827.
עם זאת יש לשים אל לב כי דווקא ככל שנשתכנע כי הורי הקטינות נושאים באחריות מסוימת למעשי ילדותיהם (ונראה שאכן יש יסוד להשתכנע בכך) וכן שותפים באחריות להיוותרותן של הקטינות במעצר, משום שאינם באים לשחררן, צפה ועולה השאלה – האם יש להעניש את הקטינות על חטאי הוריהן? במידה מסוימת המערכת מחזיקה באותן קטינות כבנות ערובה, והן נענשות על המאבק הפוליטי שמנהלים הוריהן. לדעתנו אין כל מקום להכנסת שיקול שכזה בהחלטה שעניינה הארכת המעצר (ויש להדגיש שהדיון בבג"ץ הנזכר לעיל לא עסק בעצם ההחלטה על המעצר). על עוולות ההורים אין להעניש את בנותיהם. במידה מסוימת ההפך הוא הנכון – עוולות ההורים צריכות לשמש דווקא שיקול מקל בבחינת מעשיהן של הקטינות.
על כן ייתכן כי יש מקום לשקול תיקון חקיקה שיאפשר להטיל את האחריות על ההורים. אולם לא בכך עסקינן כאן. סוגיית אחריותם של ההורים מורכבת, ויריעה זו צרה מלהכיל דיון מלא בה.
בעת הכנת רשימה זו, התבשרנו על החלטת בית המשפט המחוזי לשחרר את אחת הנערות בתוך 48 שעות ללא תנאי. על פי פרסומי התקשורת, בית המשפט קבע כי 'יש בידי המשטרה די כלים כדי לברר את זהותה גם ללא שיתוף פעולה. לא מפיה של הנערה חיה המשטרה'.בית המשפט: "מעצר איננו עונש" http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/684/651.html כמו כן קבע בית המשפט כי 'לפי העבירות המיוחסות לה, לא נראה שצפוי לה עונש חמור משלושה שבועות מעצר שהיא מרצה למעשה בפועל, הגם שמעצר איננו עונש'.
לפי השקפתנו החלטה זו נכונה ומידתית. לטעמנו היה אפשר להגיע להחלטה זו עוד קודם לכן, וראוי שרשויות האכיפה ישקלו מראש את הצורך בהמשך המעצר במקרה כזה.
סיכום
חירות האדם היא מערכי היסוד של מדינת ישראל. מעצרו של כל אדם הוא עניין קשה. קשה פי כמה הוא מעצרו של קטין. אסור שמעצר יהיה תחליף לענישה. אסור שמעצר ישמש אמצעי כפייה. הדעת אינה סובלת מעצר קטינות לזמן ממושך בשל עברה קלה כהסגת גבול וכניסה לשטח צבאי סגור, גם אם עיקר חטאן הוא סירוב להזדהות וכפירה בסמכותה של מערכת המשפט. מעצר ארוך כזה אינו מידתי, והוא פוגע פגיעה קשה בחירותן של הקטינות, פגיעה שאין להצדיקה בנסיבות העניין.
* תודתנו למועצה לשלום הילד, אשר העבירה לידינו את מכתבו של ד"'ר יצחק קדמן לפרקליט מחוז ירושלים שבו הוא קורא למציאת פתרון יצירתי שיאפשר את שחרור הקטינות ממעצרן.