צה"ל 2020- קיבעון במקום שוויון

תשובותיו של הצבא לשאלות השופטים בעתירת הלוחמות מעידות שגם בשנת 2020, מה שמשנה הוא לא האם המתגייסים והמתגייסות מתאימים לתפקיד, אלא קודם כל - מהו מינם, כשקריטריון הסינון הראשון הוא מגדרי ולא מקצועי

Flash 90

"אדוני אמר את המילים 'אליס מילר' אולי 50 פעם", העירה אמש נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות לעו"ד ויינברגר, המייצג את העותרות בעתירות שהוגשו אתמול בדרישה לאפשר להן להתמיין לסיירות ויחידות עילית בדומה לבנים, והוסיפה שעברו מאז 25 שנים במהלכן קרו דברים.

אמת דיברה השופטת. לא מעט תהליכים עברו על הצבא בשנים שחלפו מאז אותה פסיקה אמיצה והיסטורית שהבהירה לצבא שהמילה 'שוויון' אינה נעצרת בפתח הבקו"ם. שוב ושוב הזכירו המשיבים את מגוון התפקידים שנפתחו לשירות נשים במרוצת השנים, ובעיקר את הוועדה שהוקמה לאחרונה בהוראת הרמטכ"ל, לבחינת הרחבת היחידות הלוחמות אליהן יכולות להתמיין נשים. ובכל זאת, במובנים רבים, הדיון בבית המשפט העליון אתמול נראה היה כמו מתנהל באולם מהמאה שעברה. זאת על אף ההישג שבהשארת העתירה על כנה.

"יכול להיות שהיא בכושר. שהיא מדריכת כושר. שהיא יכולה לבצע את התפקיד הכי טוב", הטעימה השופטת וילנר, אבל גם היא לא הצליחה להשלים את המשפט המתוכנן, שנועד להגיד לה', שישבה באולם, שבמדינת ישראל בשלהי 2020, מה שמשנה הוא לא אם את מתאימה לתפקיד, אלא קודם כל האם את אישה. גם היא, כך יש לקוות, חשה שיש משהו פשוט לא בסדר בהבהרה שגם אם את טובה עשרות מונים מהגבר הממוצע בהתאמה לתפקיד אותו את מבקשת למלא, הוא יישאר חסום בפנייך, כל עוד לא ישתכנעו שם בצה"ל שאופיו ומהותו של התפקיד מצדיקים את פתיחתו העקרונית לשירות נשים. גם היא אולי הבינה, תוך כדי המשפט, את מעגליות חוסר הצדק הזו שבה אנו לא פותחים בפנייך תפקיד רק מפניי שהוא סגור בפנייך.

כמו תקליט שבור חזרו אמש שופטי בית המשפט העליון על העיקרון לפיו קודם יש לברר האם ניתן לפתוח את התפקיד לנשים, ורק אחר כך ניתן לאשה ספציפית. בעלת שם וכישורים וחלומות, להוכיח את יכולתה להתאים לו. ואף אחד לא שאל "למה בעצם?" - למה צריך לבחון האם התפקיד מתאים לקבוצה מסוימת על פי שיוך מגדרי? ונניח שרוב הנשים אינן יכולות, בשל מבנה גופן, לשאת את המשקלים הנדרשים בסיירת, איך בדיוק זה קשור למי שכן יכולה? מדוע לא ייתן הצבא למי שרצה הטבע וגופה יכול לדרישות הפיזיולוגיות, לשרת באותן היחידות? איזה עקרון בדיוק עומד מאחורי התשובה – את אולי יכולה, אבל רוב בנות מינך אינן יכולות, ולכן גם לך לא נאפשר? מה בדיוק נדרש מהצבא לקליטת נשים בסיירות, כדי להצדיק חסימת תפקיד בפני מי שאף אחד לא מנסה אפילו לטעון שהיא עצמה אינה יכול למלא? למה, למען השם, קריטריון הסינון הראשון הוא מגדרי ולא מקצועי. אף אחד לא בודק האם ככלל, אנשים שעלו מצרפת, מרוסיה או מרומניה, יכולים לשרת כצוללנים או כחובלים. איש אינו מעלה על דעתו להקים צוות שיבחן האם ג'ינג'ים יכולים למלא תפקידים ביחידות טכנולוגיות, והאם חובשי כיפה יכולים להיות חובשים. התשובה הברורה, לפיה אין קשר בין קבוצות הייחוס הללו לאופי התפקיד, איננה רלוונטית כאן, עד שלא יתכבד הצבא להראות כי קליטת נשים בודדות כרוכה במחיר כל כך כבד עד שהיא מצדיקה את הפגיעה בעקרון השוויון.

אבל הצבא אינו טוען זאת. גם הוא זוכר את אליס מילר ואת דברי השופטת על המחיר שהחברה צריכה לשלם על מנת שעקרון השוויון לא יעמוד ככלי ריק מתוכן, ומפקדיו מבינים גם שכבר אי אפשר לטעון שהבנות לא נותנות לצה"ל לנצח. לכן, במקום הטיעונים המוכרים האלה, מבהירים המשיבים שבריאותן של הנשים היא שעומדת במרכז העניין, ושיהיה זה חסר אחריות לאפשר את קליטתן ביחידות המסכנות את גופן. אכן, חובתו של הצבא לנהוג באחריות כלפי חייליו וחיילותיו. אבל קשה שלא לחוש בפטרונות, וקשה גם שלא לתהות האם הצבא גם כל כך חרד לברכיהם השחוקות של לוחמיו ולפריצות הדיסק העתידות להיות מנת חלקם של חיילים רבים.

אף אחד לא שאל אתמול באולם, למה בעצם, ואף אחד גם לא הסתכל על ה' שישבה באולם, והתאמצה להסתיר את הזעם והתסכול והתחינה שידונו בה. במי שסיימה שנה מפרכת בקורס טיס. שהתעקשה לבצע את התרגילים והמשימות בדיוק כפי שביצעו אותן חבריה לקורס הגברים, כמו צופה מראש את הטענות על גופה השברירי. אף אחד לא הסתכל עליה, והיא ידעה - כולם מדברים על נשים, אף אחד לא מדבר עלייך.

פורסם לראשונה בהארץ.