היום שאחרי
רשות השידור הנוכחית תסגר ותוחלף בגוף חדש. האם יהיה יעיל וטוב יותר מהגוף הקיים ויצדיק את המחיר הכרוך בשינוי? מה יקרה לשידור הציבורי והאם בכלל צריך אותו?
המאמר התפרסם במגזין סופשבוע של עיתון מעריב בתאריך 9.5.2014
בשבוע שעבר אישרה הממשלה את הצעת החוק לסגירתה של רשות השידור במתכונת הנוכחית שלה, והחלפתה בגוף חדש. חלק מן החבילה כולל גם את ביטול אגרת הטלוויזיה הידועה לשמצה ומימון הגוף החדש שיוקם בעיקר באמצעות אגרת הרכב והכנסות מחסויות.
כל רפורמה בסדר גודל כזה מעוררת שאלות: האם הגוף החדש שיוקם יהיה יעיל וטוב יותר מהגוף הקיים ויצדיק את המחיר הכרוך בשינוי? מה יקרה לשידור הציבורי והאם בכלל צריך אותו?
נתחיל מהסוף. שידור ציבורי הוא אחד מהנדבכים החשובים של שיח דמוקרטי ומתפקד. הוא אמור לשקף את החברה, וגם לפנות אל כלל החברים בה – לא רק אלה שמעניינים מפרסמים מסחריים. הוא אמור להוות מכנה משותף וליצור תשתית לתרבות לאומית ולאפשר לנו לצאת קצת מן המערה המכונה "פייסבוק" שבה אנחנו מהדהדים את עצמנו ואת החברים שלנו. הוא אמור לפנות למיעוטים ולמלא את זכותם להיחשף לתקשורת איכותית. השידור הציבורי חיוני כדי לקיים תחקירים עיתונאיים שלא ייעשו מעל במות אחרות בגלל אינטרסים כלכליים כאלה ואחרים, וכדי להפיק דרמה איכותית בעלות גבוהה שאין מפיק מסחרי שיקח אותה על עצמו בשוק קטן כמו השוק הישראלי.
הבעיה היא שרשות השידור במתכונתה הקיימת, בעיקר בהיבט של הטלוויזיה, לא מצליחה לעשות את כל אלה. זאת, הן בשל מעורבות פוליטית בפעילות הרשות מצד פוליטיקאים וממשלות לדורותיהן, והן בשל היסטוריה של תרבות עבודה בעייתית, הסכמי העבודה כוחניים עם קבוצות עובדים שונות ומינוי בעלי תפקידים לא מתאימים. כך הולכים ומתבזבזים להם כספי האגרה לאבדון, ולנו, צרכני התקשורת – נותר לצפות בשידורים חוזרים של ימים יפים יותר.
אימוץ מסקנות הוועדה בראשות המפיק רם לנדס שהציעה להקים מחדש את רשות השידור – הן על ידי שר התקשורת והן על ידי הממשלה – הוא לפיכך צעד מתבקש ואפילו אמיץ. הצעת החוק שהניח שר התקשורת על שולחן הממשלה מפנימה היטב את הכשלים הידועים מן העבר, ומבקשת להקים גוף שיהיה רחוק מן הפוליטיקאים עד כמה שרשות שלטונית יכולה להיות. אני בספק אם יש גופים שלטוניים אחרים שהמבנה הארגוני ודרך המימון שלהם בנויים בצורה כזאת, ובוודאי שהשוני במבנה החדש הוא גדול ביחס למצב הקיים.
שני אתגרים חשובים קיימים היום בפני מי ששידור ציבורי יקר לליבו. האתגר האחד הוא לוודא שרשות השידור לא רק תיסגר, אלא גם תיפתח מחדש. יתרה מזאת, שבתהליך החקיקה שיידרש בכנסת לא ייכנסו גורמים אינטרסנטיים שהצליחו לטרפד עד היום כל רפורמה ברשות השידור. שלא ייכנסו תיקונים מגבירי-פוליטיזציה לתוך מבנה הרשות החדשה שתוקם. אחרת מה הועילו חכמים בתקנתם.
האתגר השני נוגע להבנה שהתמקדות בהסדרת הכלי, ברפורמה ובתיקונים לחוק, תחטיא את המטרה אם לא תשאל בכנות מה צריך להיות תפקידו של גוף המספק תקשורת ציבורית ואת מי הוא אמור לשרת. למשל, התייחסות לרדיו ולטלוויזיה כשני סוגי המדיה היחידים המצדיקים תמיכה ציבורית איננה מוצדקת בעידן שבו חלק ניכר מהשיח נמצא ברשת. לכן צריך לוותר על המושג ההיסטורי "רשות השידור" ולהחליף אותו ב"רשות לתוכן ציבורי". צריך להבין שמטרת הרפורמה היא לא להעלות את הרייטינג של הערוץ הראשון אלא להעמיד את הרשות לתוכן ציבורי במרכזה של רשת גדולה של יצרני תוכן לא מסחריים, כגון מיזמי עיתונות מקוונים שלא למטרת רווח או ספקי ידע כמו וויקיפדיה.
תפקיד הרשות צריך להיות לא רק הפקה של תוכן אלא עידוד חדשנות והענקת שירותים ועזרה למיזמי תקשורת קטנים וחדשים. הוא צריך לשקף הבנה שאנו זקוקים למישהו שיעניק סדר, פשר, הקשר, אמינות ותוקף ביחס לכל הררי המידע הנמצאים סביבנו במרחב הדיגיטלי. הרשות צריכה לראות בעצמה ספריה ענקית של תוכן שזמין לכל – בערוץ הראשון, בספריית וי.או.די, או בכל מקום אחר.
עלינו להפנים שתפקידה של הרשות לתוכן ציבורי הוא להיות פטרונה של הדמוקרטיה והתרבות הישראלית.
המאמר התפרסם במגזין סופשבוע של עיתון מעריב בתאריך 9.5.2014