הזכות להפגין נשמרת גם בעיתות מלחמה

צילום: אורנה קופרמן

הסרטון שמתעד את מעצר שתי הנשים בהפגנה למען החטופים מול ביתו השר ניר ברקת, בו נראית ד"ר רננה קידר מוכנסת לניידת וזועקת לשוטרים שהילדים שלה נשארו לבד בבית, בעוד בנותיה צועקות 'הצילו', מעורר עצב וכעס, וצריך להדליק אצל כולנו נורות אדומות. אפילו אם הייתה עילה למעצרן של הנשים, וככל הנראה לא הייתה, התנהגות המשטרה באירוע הזה ובאירועים דומים מאז החלה המלחמה עם איראן, חצתה קווים אדומים. האם אנחנו יכולים להסכים עם מצב שבו, לכאורה, אישה שומרת חוק, שיורדת מדירתה לבדוק אם בתה בת העשרה בסדר, לאחר שראתה מהחלון שוטרים מתעמתים איתה, מוכנסת לניידת אזוקה, מובלת לתחנה לשעות ארוכות ועוברת שם חיפוש בערום?

אין ספק שבמהלך המלחמה פעלו השוטרים והשוטרות במסירות תוך סיכון אישי רב בזירות מורכבות ברחבי הארץ. תפקודם מעורר הערכה, ומזכיר לנו את החשיבות של משטרה מקצועית ואיתנה להתמודדות עם האתגרים הביטחוניים מולם ניצבים אזרחי ישראל.

ולמרות זאת, חובה לזכור שאין הצדקה לשימוש לרעה בכוח ובסמכויות המשטרה. לא מצב החירום בעורף ולא המסירות בה מתמודדים השוטרים עם הלחץ והסכנה - מצדיקים את פגיעה בזכויות הבסיסיות של המפגינים והמפגינות. התמונה המצטיירת מהתנהלות המשטרה כלפי מפגינים ברחבי הארץ היא לכאורה כזו שבה השוטרים תופסים את עצמם כמי שתפקידם להפחיד, להשפיל ולהעניש כדי לגרום למפגינים להישאר בבית: לאיים על מפגינה שיקראו לרווחה לקחת את ילדיה, להשאיר ביודעין ילדים של עצורה לבד בבית, להכניס מפגינים לא אלימים לניידת תוך שימוש בכוח פיזי ובאזיקים ולערוך על מפגינות חיפוש בעירום, על פניו, ללא כל סיבה והצדקה (ולמען הסר ספק אין למשטרה סמכות גורפת לבצע חיפוש שכזה, אלא רק למטרה של זיהוי נשק או חומר אסור במקרים שיש חשד סביר לכך, וגם זאת רק במקרים שאכן הייתה עילת מעצר).

אבל המשטרה אינה ארגון שתפקידו להעניש, היא אינה 'העונש'. היא חייבת להיות החוק, הסדר, הצדק. כאשר המשטרה - שמסמלת את שלטון החוק ואת המדינה - נוהגת באופן שמנוגד לעקרונות האלה, היא מערערת אותם ומערערת את החברה בישראל. השוטרים פגעו לא רק במפגינות ובמפגינים שנעצרו, אלא בכל אישה שצפתה בבית וחשבה לעצמה: 'זאת הייתי יכולה להיות אני'. מחקרים מראים בעקביות שגם במצבים של מתיחות ביטחונית לאזרחי ישראל חשוב ששוטרים ינהגו בהוגנות, בהגינות, ובמקצועיות. התמיכה הציבורית במשטרה ושיתוף הפעולה עימה תלויים בכך. ובמצבי חירום – גם זה עניין של חיים ומוות.

תלונה במח"ש נגד שוטרים שהיו מעורבים באירועים האלה מוצדקת, אך אינה מספיקה. השוטרים מקבלים החלטות לפי המסרים שמעבירים להם מפקדיהם וכפי שמנחה אותם הארגון שלהם, ולשם צריך להפנות את המבט.

בתי המשפט בישראל מבהירים שוב ושוב שחופש ההפגנה והביטוי לא מתבטלים בזמן מלחמה ויש לוודא שכל הגבלה על הזכויות האלה מתבצעת בסמכות ובמידה שאינה עולה על הנדרש.. הם גם שבים ומבקרים מעצרים לא מוצדקים, וקוראים למשטרה להקפיד על שימוש נכון בסמכות זו. אך נדמה שאיש אינו קורא את הנוסח הנלווה להחלטות השופטים לשחרר עצורים. הייעוץ המשפטי של המשטרה גם הבהיר כחלק מההנחיות הפנימיות של המשטרה שאסור לשוטרים להתערב במסרים של הפגנות ולהחרים שלטים או ציוד בשל סיבה זו.

אלא שהמסרים וההנחיות האלה "נתקעים למעלה" ולא מיושמים על-ידי השוטרים בשטח, והארגון לא נוקט עמדה ברורה שתסייע לשוטרים לקבל החלטות שעולות בקנה אחד עם הערכים והנורמות שהחברה הישראלית הרחבה מצפה להם. למה?  יתכן שהגיבוי הפומבי שמעניק השר לביטחון לאומי לשוטרים שנוהגים באופן המנוגד לאמות המידה המקצועיות הנדרשות גובר על המסר שמגיע ממערכת המשפט;  יתכן שמצב החירום מטשטש את החשיבות של שיטור מקצועי והוגן, מסיט את תשומת הלב של  המפקדים לנושאים אחרים, בהולים יותר, ובמרווח שנוצר מתפתחות התנהגויות פסולות בשטח; יתכן גם שמדובר בשחיקה העצומה שחווים שוטרים שעוסקים בשיטור הפגנות על בסיס שבועי לאורך השנים האחרונות.

מעבר לניתוח הסיבות לכשל, על הפיקוד להתעורר ולהבין שדווקא עכשיו, למרות המצב ואולי בגלל המצב, חובה לוודא שהשוטרים מבינים את גבולות הכוח והסמכות שלהם, ומקבלים את ההנחיה, התמיכה והכלים לנהוג באופן חוקי והוגן כלפי אזרחים, גם כלפי אזרחים שבוחרים להפגין. אחרת, אובדן הגבולות יוביל לאובדן התמיכה הציבורית הרחבה שהמשטרה זקוקה לה, במיוחד בעיתות מלחמה. גם זה חלק מהביטחון שהמשטרה צריכה לתת לנו, האזרחים.