האם בית המשפט צריך לנהל את גיוס החרדים?

Photo by Erik Marmor/Flash90

ב-19 בנובמבר 2025 קבע בית המשפט העליון כי על הממשלה לגבש תוכנית אכיפה אפקטיבית לגיוס החרדים בתוך 45 יום. הממשלה לא עשתה כן, ובשל כך הוגשה נגדה בקשה לבזיון בית המשפט בגין אי קיום הצווים. מתגובת פרקליטות המדינה לבקשה עולה כי הטיעון נכון: הממשלה אכן לא גיבשה כל תוכנית אכיפה אפקטיבית כפי שקבע בית המשפט שעליה לעשות.

יחסה של הממשלה לפסק הדין של בית המשפט אינו עוד "מחלוקת" שבין בית המשפט לבין הממשלה, מחלוקת שכמוה זכינו לראות רבות בחודשים האחרונים. סירובה של הממשלה לקיים את פסק הדין שהורה להפסיק את הפרת החוק מציב את מדינת ישראל בפני אתגר ישיר לעקרון שלטון החוק.

במשך עשורים הוסדרה סוגיית גיוס בני הישיבות באמצעות הסדרים זמניים ודחיות חוזרות ונשנות. אולם, עם פקיעת חוק הגיוס הקודם והחלל הנורמטיבי שנוצר בעקבותיו, פסק בית המשפט באופן מתבקש כי בהיעדר חוק פוטר, חוק שירות ביטחון חל על כל אזרחי המדינה באופן שוויוני. המשמעות היא שאי-גיוס אינו עוד סוגיה של "מדיניות", אלא הפרה אקטיבית של הדין הקיים. התוצאה היא שאי גיוס החרדים הוא כנראה הפרת החוק ההמונית הרחבה ביותר שאירעה במדינת ישראל מאז הקמתה. כאשר הממשלה נמנעת משליחת צווים בהיקף הנדרש או ממשיכה בתקצוב מוסדות בניגוד להנחיות משפטיות, היא אינה פועלת בתוך מרחב שיקול הדעת הפוליטי, אלא מציבה את עצמה מחוץ להיררכיה הנורמטיבית המקובלת בדמוקרטיה ליברלית.

בנקודת זמן זו, כשהדיאלוג המוסדי בין הרשויות נקלע למבוי סתום, נדרש בית המשפט העליון להכריע לא רק בשאלת הגיוס, אלא בשאלת סמכותו שלו. כאשר הממשלה אינה מוכנה לקיים את פסק הדין, לא ייתכן שבית המשפט פשוט יוותר על אכיפת החוק. מצב זה יהווה מכה אנושה לשלטון החוק. בפני הרכב השופטים עומדות כעת כמה חלופות מרכזיות, שלכל אחת מהן יתרונות וחסרונות.

החלופה הראשונה היא המשך מתן הצווים לממשלה, הדורשים ממנה לגייס את החרדים ולגבש תוכניות אפקטיביות לגיוסם, תוך מתן "גב" ליועצת המשפטית כאשר היא מבקשת לבטל את ההטבות הכלכליות הניתנות למגזר החרדי. היתרון הוא צמצום הסיכון לעימות ישיר בין בית המשפט לממשלה. הסיכון הוא הפיכת פסיקות בית המשפט ל"אות מתה". אם הממשלה תמשיך להתעלם והצווים יוסיפו להיערם ללא סנקציה, האמון הציבורי במערכת המשפט וביכולתה לאכוף את החוק עלול להתפורר.

חלופה שניה היא לנקוט בהליך בזיון בית המשפט, המאפשר הטלת קנסות אישיים או סנקציות אחרות על אלו המסרבים לציית לצו של בית המשפט. עד כה נמנע בית המשפט העליון מלעשות זאת. החלת הליכי ביזיון על שרים או על בכירים במשטרה ובצה"ל עשויה להוות את "נשק יום הדין" שנועד להבהיר כי פסיקת בית המשפט אינה המלצה. הבעיה היא ששימוש בכלי זה עשוי להוות פתיחה לעימות ישיר בין הרשויות, כאשר שרים יודיעו על המשך הסירוב לקיים, ויאתגרו את בית המשפט להפעיל נגדם סנקציות כמו מאסר.

שתי החלופות בעייתיות ולבית המשפט אין חלופות טובות להתמודדות עם מצב זה. הפתרונות מצויים בידי הממשלה. אך כל עוד היא מתעקשת לתמוך בהפרת החוק, אין לבית המשפט ברירה אלא לנקוט בהליכים שיש להם סיכוי לשמור על שלטון החוק.

"במקום שבו מדובר בפגיעה חסרת תקדים בשלטון החוק, נדרשים סעדים חסרי תקדים..." קבע בית המשפט בפרשת מינוי יו"ר הכנסת, והציע שם סעד מקורי בדמות העברת הסמכות לניהול הישיבות לוותיק חברי הכנסת. ייתכן שלאור ההפרה של פסק הדין, על בית המשפט לנקוט בצעד מקורי גם במקרה זה.

מצב של הפרת פסקי דין על ידי רשויות השלטון עמד בפני בתי המשפט בארצות הברית בשנות החמישים והשישים, כאשר הרשויות במדינות השונות סירבו לשתף פעולה עם הוראת בית המשפט לבטל את ההפרדה הגזעית שנהגה עד אז במערכת החינוך. כמה בתי משפט בארצות הברית נטלו אז את ניהול ביטול ההפרדה לידיהם ונתנו הוראות ישירות בדבר ביטול ההפרדה, פיקוח עליה, הסעות תלמידים בין בתי ספר, ועוד.

ייתכן שבית המשפט יהיה חייב לנקוט בהליכים דומים בישראל, כלומר "להיכנס לנעלי הרשות המבצעת" בלית ברירה. הוא יכול להתחיל בהוראות "עדינות" יותר לרשויות השונות, ולאחר מכן, אם יהיה בכך צורך, להורות על צווים קשוחים יותר. למשל: בית המשפט עשוי לקבוע לוחות זמנים קשיחים להוצאת צווי גיוס. למנות "נאמן" או "מפקח" מטעמו שיפקח על שליחת הצווים, ולחייב את צה"ל ואת המשטרה להגיש דוחות התקדמות מפורטים על כל שלב ושלב, תוך פיקוח על הליכי מעצר ושיפוט של עריקים. היתרון בצעד זה הוא כמובן השמירה על שלטון החוק. הבעיה היא שהוא יביא להתנגשות ישירה בין בית המשפט לבין הרשות המבצעת, התנגשות שתנוצל להמשיך את המתקפה על בית המשפט העליון. ייתכן שבמצב הקיים אין לבית המשפט ברירה אלא לעשות זאת.

---

פורסם לראשונה בהארץ