מנהיגות, אחווה, חנינה ושלטון החוק: מחשבות עתיקות - חדשות בערב חג הפסח

משה עם בני ישראל האוספים את המן, תחריט מהמאה ה-18 (בנדטו ארדי, לפי ציור של גווידו רני) | Photo by IMAGO IMAGES via REUTERS

סיפור יציאת מצרים מתאר את לידתו של עם ישראל תחת מנהיגותו של משה. חג הפסח הוא הזדמנות לעיין בכמה מאפייני-יסוד של המנהיגות, כפי שהם משתקפים מדמותו של משה, ובהשלכותיהם. במיוחד הדברים עשויים להימצא בעלי רלוונטיות בימינו. אחת משאלות היסוד שהחברה הישראלית מתחבטת בהן בשנים האחרונות היא מערכת היחסים שבין המנהיגות הנבחרת לבין עקרון שלטון החוק בכלל, ומערכת אכיפת החוק בפרט. בימים אלה הקונפליקט מתנקז אל השאלה שהונחה לפתחו של נשיא המדינה, אם להעניק חנינה לראש הממשלה, כלומר אם להפסיק את משפטו.

הסיפור המכונן הראשון אודות משה מתאר את יציאתו מארמון פרעה: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב, יא-יב). משה אינו נותר אדיש אל מול עוול המתרחש לנגד עיניו. כאשר הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי הוא מגלה אחריות, מכה את המצרי ומציל את העברי. נטילת אחריות וחוסר אדישות הם בוודאי תכונות חיוניות עבור מנהיג. אולם דומה כי פסוקים אלה מחביאים תכונה נוספת של משה, יסודית אפילו יותר: הוא יוצא אל "אחיו". זוהי לא בחירת מילים מקרית. יכול היה הפסוק לתאר כי משה יוצא אל "העבדים", או אל "העברים". במקום זאת, משה בוחר לראות בעבדים העברים את "אחיו". זו הנקודה הארכימדית של הסיפור. המנהיג הראוי, כך על פי ספר שמות, הוא מי שרואה בשאר האזרחים את אחיו. כאן ערך האחווה מופיע כגורם המניע את המנהיג לא להיוותר אדיש אלא לגלות אחריות ולהילחם בעוולות.

פנים אחרות של ערך האחווה המנהיגותי מתגלים מאוחר יותר בחוקי המלך שבספר דברים, המטילים מגבלות על המלך, כדי שלא יצבור כוח רב מדי. אחת המגבלות המרכזיות היא החובה של המלך לכתוב לו "את משנה התורה" ולקרוא בה בכל עת, כדי שילמד את חוקי התורה ויקפיד לקיימם. כלומר, המלך חייב לפעול בכל עת תחת שלטון החוק, ולא לראות עצמו כמי שמשוחרר מן החוקים החלים על שאר הנתינים. אף כאן יש חשיבות ארכימדית להנחה החורזת פרשייה זו, כי המלך הוא אחיהם של נתיניו: "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו). זהו לא תיאור סתמי, שכן יחסי האחווה בין המלך לבין נתיניו הם שעומדים ביסוד הצורך להגביל את כוחו של המלך, ולוודא כי הוא אינו חורג מגבולות החוק, וכפי שפרשה זו חותמת: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (דברים יז, כ). נמצא אפוא, כי רעיון האחווה עומד ביסוד הצורך להקפיד כי המלך אינו צובר כוח רב מדי שיאפשר לו להשתרר על בני עמו, ואחד הפנים המרכזיות להגשמת תכלית זו היא הקפדה על כך שהמלך יהיה כפוף למערכת שלטון החוק.

אחת המסקנות המפתיעות שהתורה גזרה מן הרעיון שהמלך כפוף לשלטון חוק הוא דחייה מוחלטת של מוסד החנינה. כפי שהראיתי בספרי, נקי כפיים ובר לבב: כשירות של מנהיגי ציבור המעורבים בפלילים בראי המסורת היהודית (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2025), שורשיו של מוסד החנינה בעולם העתיק היו נעוצים ברעיון שהמלך ניצב מעל החוק, ולכן הוא יכול לחון את מי שהחוק הרשיע ולמלט אותו מן העונש. אכן, בסוף ספר בראשית מתואר פרעה כמי שביום הולדתו מעניק חנינה לאסירים לפי בחירתו, ביטוי לתפיסת עליונותו על החוק. התורה, לעומת זאת, לא הכירה במוסד החנינה, משום שהניחה שהחוק עליון על המלך, וכשם שהמלך כפוף לחוק כך הוא אינו יכול למלט אחרים מתחת שלטון החוק. בעוד מוסד החנינה נובע מרעיון עליונות המלך על נתיניו ועל מערכת החוק, רעיון האחווה שהתורה אימצה לגבי המלך עומד ביסוד הקביעה שהמלך כפוף לחוק, ולכן אינו יכול לחון אחרים.

מוסד החנינה התגלגל לבסוף אל המשפט המודרני, שבו לראש המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים, כמעין חסד ריבוני. אנו כיום מתחבטים לגבי גבולותיה של סמכות החנינה: האם היא מוגבלת אך ורק לחנינת עבריינים לאחר שהורשעו, או שמא גם לחנינת נאשמים בטרם הורשעו (כפי שהיה בפרשת קו 300)? האם החנינה מותנית בהודאה ובחרטה מצד מבקש החנינה, או שמא היא יכולה להינתן על ידי הנשיא בלא תלות במעשיו של מבקש החנינה? שאלות אלה התחדדו כמובן בעקבות הגשת הבקשה לנשיא המדינה לחון את ראש הממשלה, אף שזה האחרון טרם הורשע ואף לא הודה באישומים, תוך ניסיון למתוח את סמכות החנינה של הנשיא מעבר למה שהיה מקובל עד כה. בימים אלה שבהם מתחבטים לגבי גבולות סמכות החנינה, כדאי לזכור ולשקול את עמדתה של המורשת המשפטית היהודית שכפרה בעצם סמכות החנינה, זאת מתוך הנחה שאין מי שהוא מעל החוק, לרבות המלך.

מנקודת מבט זו משונה במיוחד היא המלצתו המנומקת של שר המורשת, עמיחי אליהו, שהוגשה לאחרונה לנשיא המדינה, כדי שיעניק חנינה לראש הממשלה. בהמלצה זו ניסה השר להסתמך על שברי ציטוטים מן המשפט העברי כדי לתמוך במתן החנינה, זאת שעה שהאמת היא כי המשפט העברי כופר בעצם סמכות החנינה, שאינה ראויה להינתן לבשר ודם, אפילו לא למלך, כל שכן שלא לנשיא.

חג הפסח הוא הזדמנות להרהר מחדש בהשלכות הנרחבות שיש לרעיון האחווה שעה שמחילים אותו על המנהיג העומד בראש המדינה, מתוך תפיסה שלטונית המבוססת על העקרון "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו".