במבוכי הפוליטיקה: ועדת חקירה ממלכתית וּועדת בדיקה – מה ההבדל?

מהי ועדת חקירה ממלכתית ומהי ועדת בדיקה ממשלתית?

הממשלה היא שמחליטה על הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, על פי חוק ועדות חקירה תשכ"ט-1968. עד היום הוקמו 18 ועדות חקירה ממלכתיות בנושאים שונים. שתיים מהוועדות הוקמו בעקבות מלחמות – ועדת אגרנט (1973) לאחר מלחמת יום הכיפורים וּועדת כהן (1982) לחקר הטבח בסברה ושתילה במהלך מלחמת לבנון. ועדת בדיקה ממשלתית מוקמת על פי חוק הממשלה התשס"א-2001. הממשלה או אחד משריה הם המקימים את הוועדה לבירור עניין שנמצא בתחום אחריותם. ועדת זיילר לחקירת פרשת האחים פריניאן (2006) היא דוגמה לוועדה כזו. בעבר הקימה הממשלה ועדות בירור (לפי סעיף 28 לחוק ועדות חקירה) לעניינים ביטחוניים רגישים, כמו ועדת זורע בעניין פרשת קו 300 וּועדת צ'חנובר (1997) לחקירת כישלון פעולת ההתנקשות במנהיג החמאס ח'אלד משעל בירדן.

מי מחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית או ועדת בדיקה ממשלתית?

ועדת חקירה ממלכתית מוקמת על פי החלטת הממשלה (סעיף 1 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968). מלבד זאת הוועדה לביקורת המדינה רשאית בנסיבות מיוחדות להחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בתמיכת שני שלישים מחבריה ובהסכמת המבקר כדי לברר נושא הכלול בדוח נפרד של המבקר (סעיף 14ב לחוק מבקר המדינה תשי"ח-1958). הוועדה לביקורת המדינה הקימה עד היום ארבע ועדות חקירה ממלכתיות, שלוש מהן במהלך כהונת הכנסת ה-17. ראש הממשלה, שר או כמה שרים הם שממנים ועדת בדיקה ממשלתית.  

מי קובע את חברי הוועדות ומהו הרכבן?

את חברי ועדות החקירה הממלכתיות ממנה נשיא בית המשפט העליון. הממשלה מחליטה רק על הקמת הוועדה ואז מעבירה את האחריות להרכב הוועדה לנשיא בית המשפט העליון. בראש ועדת חקירה ממלכתית חייב לעמוד שופט בפועל או בדימוס מטעם בית המשפט העליון או בית המשפט המחוזי. כך נשמרת עצמאותה של הוועדה, והיא זוכה ליוקרה של הרשות השופטת. הוועדה מורכבת בדרך כלל משלושה חברים, ובמקרים מיוחדים ממספר אי-זוגי גדול יותר. סמכותו של נשיא בית המשפט העליון בקביעת הרכב חברי הוועדה חריגה בהשוואה למדינות אחרות. במדינות רבות המקיימות מוסד מקביל (בריטניה, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, הודו) הגורם המורה על הקמת הוועדה – ראש הרשות המבצעת, הממשלה או אחד משריה – הוא שממנה את חברי הוועדה, כנהוג בוועדת בדיקה ממשלתית בישראל.

את חברי ועדת הבדיקה הממשלתית ממנה ראש הממשלה או השר שהחליט על הקמת הוועדה. כלומר, במקרה של ועדת הבדיקה לממשלה יש השפעה ישירה על זהות חברי הוועדה, בניגוד לוועדת חקירה ממלכתית, שאת חבריה בוחר גורם חיצוני שאינו בממשלה. החוק אינו קובע מי יעמוד בראש ועדת הבדיקה ומה יהיה הרכבה, והוא אינו מחייב להעמיד שופט בראשה. אך אפשר שהעומד בראשה יהיה שופט שאינו מכהן (שופט בדימוס), מכל ערכאה. החוק מדגיש שאין למנות לוועדה חברים שיש חשד לניגוד עניינים בין תפקידם בוועדה לתפקיד אחר שהם ממלאים או לעניין שהם קשורים בו.  

אילו נושאים יכולות לחקור ועדות החקירה?

הממשלה רשאית להקים ועדת חקירה ממלכתית על 'עניין בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור' (סעיף 1 לחוק ועדות חקירה תשכ"ט-1968). כלומר, הממשלה היא המחליטה שעניין מסוים הוא בעל חשיבות ציבורית ויש לברר את העובדות הקשורות בו. יש לומר כי בעבר הוקמו ועדות חקירה גם בנושאים לא אקטואליים, למשל ועדת בכור (1981), שחקרה את פרשת רצח ארלוזורוב, פרשה שהסעירה את היישוב בשנות השלושים, וכן ועדות בנושאים שלא הצריכו בירור עובדתי אלא הכרעה של מדיניות, למשל ועדת נתניהו (1988) לבחינת המשבר במערכת הבריאות.

הממשלה מגדירה את הנושא שהוועדה אמורה לחקור, בדרך כלל על דרך הצמצום. לדוגמה, ועדת כהן מונתה לבדוק את 'כל העובדות והגורמים הקשורים במעשי הזוועה שבוצעו על ידי יחידה מן הכוחות הלבנוניים נגד האוכלוסייה האזרחית במחנות סברה ושתילה' (מתוך כתב המינוי של הוועדה), ולא קיבלה מנדט לחקור את הנושא הרחב יותר של מלחמת לבנון, את תהליך קבלת ההחלטות במהלכה, את היחסים בתוך הדרג הפוליטי (ראש הממשלה ושר הביטחון) או את היחסים עם הדרג הצבאי. גם ועדת החקירה שהוקמה מיד לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995 התמקדה בסידורי הביטחון של השב"כ, והמלצותיה הוגבלו לתחום זה בלבד. הוועדה לא בחנה היבטים שחוללו סערה בקרב הציבור, כמו ההסתה שקדמה לרצח.

ועדת בדיקה ממשלתית יכולה לחקור כל נושא שנמצא באחריותם של שר אחד או של כמה שרים, והם רשאים להגדיר את נושאי הבדיקה. 

מהן הסמכויות של כל ועדה?

ייחודה של ועדת חקירה ממלכתית הוא בסמכויות הרחבות המוקנות לה על פי חוק. לוועדה סמכויות לכפות על עדים להעיד, להמציא מסמכים ומוצגים אחרים (סעיפים 9, 11 ו-20 לחוק ועדות חקירה תשכ"ט-1968). היא מצוידת בכל הסמכויות של בית משפט, כולל סנקציות על עדות שקר, ולרשותה מנגנון בלתי תלוי לאיסוף חומר הדרוש לחקירה.

ועדת הבדיקה אינה מצוידת בסמכויות אלה על פי חוק, אולם כשעומד בראשה שופט בדימוס, רשאי שר המשפטים, בהסכמת הממשלה, להעניק לה סמכויות דומות לאלה של ועדת חקירה. כלומר, היא רשאית לחייב עדים להופיע לפניה ולהטיל סנקצייה על מי שמסרב. היא גם רשאית לחייב עדים להמציא לה מסמכים.  

מהן זכויות הנחקרים בכל ועדה?

הנחקרים בוועדת חקירה ממלכתית ובוועדת בדיקה ממשלתית זכאים להופיע עם ייצוג משפטי. ועדת החקירה הממלכתית מחויבת ליידע אדם שעלול להיפגע ממסקנותיה (סעיף 15ד לחוק). לדוגמה, ועדת אור לחקר אירועי אוקטובר 2000 שלחה הזהרות ל-14 אישים שסברה כי הם עלולים להיפגע ממסקנותיה, אף על פי שחלק מהם לא נכללו בהמלצות הדוח הסופי שלה. העדות שנמסרת בוועדה אינה יכולה לשמש ראיה בהליך משפטי, מלבד במקרה של משפט פלילי (סעיף 14 לחוק).

עדות שנמסרה לפני ועדת בדיקה ממשלתית שהוחלו עליה סמכויות של ועדת חקירה ממלכתית זכאית אף היא לחסינות. החוק קובע כי הוועדה אינה מחויבת ליידע את מי שעלול להיפגע ממסקנותיה, אולם ועדת זיילר, שהיא ועדת בדיקה ממשלתית, עשתה כן.

האם דיוני הוועדות מתנהלים בפומבי?

דיוני ועדת החקירה הממלכתית מתנהלים בדרך כלל בפומבי, אך היא רשאית לקיים דיון – מלא או חלקי – בדלתיים סגורות, אם הדבר דרוש לשמירה על ביטחון המדינה, על יחסי החוץ, על עניין כלכלי חיוני או על דרכי הפעולה החסויות של משטרת ישראל, לשם הגנה על המוסר או על שלומו של אדם. ועדת אור, למשל, ניהלה את דיוניה בגלוי, אם כי עדויות אחדות, בעיקר של אנשי שב"כ, ניתנו בדלתיים סגורות.

החוק אינו קובע באיזה אופן צריכה ועדת בדיקה ממשלתית לקיים את דיוניה, והיא רשאית להחליט על כך בעצמה.

בתוך כמה זמן צריכות הוועדות להגיש את הדוח ולמי?

החוק אינו קובע מגבלת זמן להגשת דוח ועדת חקירה ממלכתית. הוועדה עצמאית לקבוע את סדרי עבודתה ואת מועד הגשת הדוח. ועדת החקירה מגישה את הדוח לממשלה. היא מחליטה על פרסום הדוח בחלקו או בשלמותו. גם להגשת דוח של ועדת בדיקה אין החוק קובע מגבלת זמן. הדוח מוגש לגורם הממנה (שר או שרים). מסקנות ועדת הבירור אינן חייבות להתפרסם, אך בדרך כלל מופעל לחץ ציבורי הדורש את פרסומן.

האם הממשלה מחויבת לקבל את מסקנות הוועדה והמלצותיה?

בעיקרון אין החוק קובע שהממשלה מחויבת לקבל את מסקנות ועדת החקירה הממלכתית (המתייחסות לבירור העובדות) ואת המלצותיה (שחורגות מבירור עובדתי וכוללות היבטים מוסדיים ונורמטיביים). בדרך כלל אין עוררין על המסקנות העובדתיות בדוח הוועדה, והוויכוח נסב על מעמד ההמלצות. יש הטוענים כי הממשלה מחויבת לקבל את המלצות הוועדה משום שעליה לקבל את מרות הוועדה שהקימה. החלטה של הממשלה לדחות את המלצות הוועדה או שלא לקיימן צריכה להיות נתונה לביקורת שיפוטית. מנגד יש הסבורים כי מעמדה של ועדת חקירה ממלכתית אינו מעמד של בית משפט, ולכן המלצותיה אינן מחייבות את הממשלה. מלבד זאת לא ייתכן שוועדה ציבורית ממונה תכתיב לממשלה דרכי פעולה. על פי עמדה זו הדיון בהמלצות הוועדה צריך להתקיים במישור הציבורי והפוליטי, ולא במישור המשפטי. עד היום לא התעלמו ממשלות ישראל מהמלצותיהן של ועדות החקירה שהוקמו, ואף קיבלו את מרביתן. לרוב מיושמות בעיקר ההמלצות האישיות של הוועדה (העברת אדם מתפקידו וכו'), ואילו ההמלצות המערכתיות-מוסדיות אינן מגיעות לידי מימוש. ועדת אגרנט, לדוגמה, המליצה להעביר מתפקידם כמה קצינים בכירים, בהם הרמטכ"ל דאז דוד אלעזר. ההמלצה יצאה לפועל, אולם המלצות מוסדיות שנגעו ליחסים שבין הדרג הצבאי לדרג המדיני ולגופי המודיעין נותרו על הנייר. 

ועדות בדיקה ממשלתיות אינן נהנות בדרך כלל מן ההילה המאפיינת ועדות חקירה ממלכתיות, ומסקנותיהן אינן חייבות להתפרסם בציבור. לכן הגורם הממנה (השר או הממשלה) חופשי יותר בהחלטה אם לקבל או לדחות את המלצותיהן. אך גם במקרה של ועדת בדיקה הלחץ הציבורי הוא הגורם המכריע. סביר להניח, אם כן, שהממשלה לא תחתור תחת ועדה שהיא עצמה מינתה, אלא תקבל את מסקנותיה והמלצותיה. 

מי עוקב אחר יישום ההמלצות?

החוק אינו מחייב הקמת גוף שיעקוב אחר ביצוע ההמלצות של הוועדות. הממשלה רשאית להקים ועדת שרים שתעשה זאת או ועדה ציבורית (כפי שנעשה במקרה של ועדת אור). גם הכנסת יכולה להחליט על מעקב באמצעות ועדותיה. אך מרגע שפורסמו ההמלצות, הביקורת היחידה על ביצוען היא ביקורת ציבורית ופוליטית, וביקורת זו מעצם טבעה מתמקדת בביצוע ההמלצות האישיות לטווח הקצר, ולא בביצוע ההמלצות המערכתיות והמוסדיות לטווח הארוך.   

האם הציבור, הכנסת או בית המשפט יכולים לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה?

כאמור, אין הממשלה ששה בדרך כלל להקים ועדת חקירה ממלכתית. חלק מוועדות החקירה הממלכתיות הוקמו בעקבות לחץ ציבורי למרות שהממשלה ניסתה להסתפק בוועדות בירור ממשלתיות. לדוגמה, ועדת לנדוי לבדיקת שיטות החקירה של השב"כ הוקמה לאחר שפרשות הקשורות לתפקוד השב"כ (פרשת קו 300 ופרשת עיזאת נפסו) נחקרו בוועדות בירור שלא הצליחו להגיע לחקר האמת. גם ועדת אור הוקמה בעקבות לחץ ציבורי, בעיקר מצד האזרחים הערבים, לאחר שכבר הוקמה ועדת בירור בעניין מטעם הממשלה. דוגמה בולטת להקמת ועדת חקירה בעקבות לחץ ציבורי בנושא שניתן היה לחקור אותו גם באמצעות גופים שאינם ועדת חקירה ממלכתית, היא אסון ורסאי (2001), שבו קרסה רצפת אולם שמחות בשעת חתונה. אין ספק שהיה אפשר להגיע לחקר העובדות גם באמצעות חקירה של גופים אחרים כגון המשטרה, משרד הבינוי והשיכון ומשרד מבקר המדינה. מליאת הכנסת או ועדותיה יכולות לקרוא לממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית, אך אינן יכולות לחייבה לעשות כן. כאמור, הוועדה לביקורת המדינה רשאית במקרים מיוחדים, בהסכמת שני שלישים מחבריה ובהסכמת המבקר, להורות על הקמת ועדת חקירה המקבלת את סמכויותיה של ועדת חקירה ממלכתית.

עד היום נמנע בית המשפט מלחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית או להימנע מכך. בית המשפט קבע שהסמכות להקים ועדת חקירה היא סמכות רשות רחבה של הממשלה, ולכן הוא יתערב בהחלטת ממשלה בעניין זה רק 'במקרים חריגים ונדירים, שכמותם לא באו וספק אם יבואו בפני בית המשפט [...] גם כשמדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית רבה, ואפילו טעון בירור, עדיין שיקול הדעת הוא בידי הממשלה שלא להקים ועדת חקירה' (בג"ץ 2624/97 רונאל ידיד ואח' נ' ממשלת ישראל).

הממשלה מעדיפה להקים ועדת בדיקה ממשלתית, שאת חבריה היא יכולה למנות ושסמכויותיה מצומצמות בהשוואה לוועדת חקירה ממלכתית. בדרך כלל יש לממשלה אינטרס להקים ועדה פנימית, ולא ועדה עצמאית ובלתי תלויה. הקמת ועדות בדיקה ממשלתיות או ועדות בירור נתקלה בעבר בהתנגדות הציבור, שתבע להקים ועדת חקירה ממלכתית במקומן.

האם למסקנות הוועדה תוקף משפטי?

דוחות שוועדות חקירה למיניהן מגישות אינם יכולים לשמש ראיה בכל הליך משפטי, ולהמלצות הוועדה אין תוקף משפטי של פסק דין. עם זאת במקרה של חשד לפלילים מחויבת הוועדה להעביר את החשדות לידיעת היועץ המשפטי לממשלה.

בסופו של דבר גזר הדין של הציבור הוא שמכריע את הכף, ולאו דוקא המלצות הוועדה. לדוגמה, דוח ועדת אגרנט קבע כי ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין הפעילו שיקול דעת סביר, ולמרות זאת נשמעו בציבור תביעות להתפטרותם והם אכן התפטרו, זמן קצר לאחר פרסום דוח הביניים של הוועדה. דוגמה הפוכה היא קביעתה של ועדת כהן שיש להעביר את שר הביטחון אריאל שרון מתפקידו. ראש הממשלה דאז מנחם בגין אכן העביר אותו מתפקידו כשר ביטחון ומינה אותו לשר בלי תיק, אך שני עשורים לאחר מכן בחר הציבור באריאל שרון לראשות הממשלה. במילים אחרות, הביקורת שמתחה ועדת כהן על תפקודו של אריאל שרון כשר ביטחון במלחמת לבנון לא הייתה לו לרועץ כשעמד למשפט הציבור כעבור שנים, אם כי הוא לא שב לכהן כשר ביטחון.  האם קיים מוסד דומה בדמוקרטיות אחרות?

מקורו של מוסד ועדות החקירה הממלכתיות בישראל במשפט המנדטורי, ומתכונתו של חוק ועדות חקירה דומה לפקודת ועדות החקירה הנהוגה בבריטניה. עם זאת המוסד התפתח באופן עצמאי בישראל, והוא משקף את תרבותה הפוליטית.

בבריטניה מכונות ועדות החקירה Tribunals of Inquiry, והן מוקמות על פי פקודת ועדות החקירה מ-1921. את ועדות החקירה מקימים הממשלה או אחד משריה, והדבר מצריך אישור של שני בתי הפרלמנט. את הרכב הוועדה, המורכבת בדרך כלל ממשפטנים, קובעת הממשלה. הוועדות משמשות כלי פיקוח על הרשות המבצעת וחוקרות אי-סדרים חמורים או התנהגות ציבורית לא נאותה. סמכויות הוועדה רחבות ודומות לאלה המוקנות לבית המשפט העליון. בשנים 2001-1921 הוקמו בבריטניה 24 ועדות על פי חוק ועדות חקירה. ועדות אלה חקרו נושאים מגוונים: חשדות להתנהגות לא נאותה של שרים, הדלפות מידע, האשמות כנגד המשטרה, מהומות 'יום ראשון הארור' בצפון אירלנד, אסונות במכרות, התעללות בילדים והמתת חולים בידי רופא פרטי. בבריטניה קיימות במקביל גם ועדות מייעצות (Royal Commissions), והן עוסקות בעיקר בהיבטים של גיבוש מדיניות.

את ועדות החקירה בקנדה (Commissions of Inquiry) מקימים הממשלה או אחד משריה, והם קובעים את הרכבן. הוועדות מוקמות במגוון נושאים, לאו דווקא דחופים, ונעשה בהן שימוש תדיר.

בארצות הברית אין מוסד עצמאי המקביל לוועדות החקירה. ועדות הקונגרס הן שעורכות חקירות בעניינים בעלי חשיבות ציבורית. סמכויות החקירה של הקונגרס אינן מעוגנות בחוקה, אך הן מקובלות בפסיקה של בית המשפט העליון. לוועדות החקירה של הקונגרס סמכויות נרחבות, והן זוכות בדרך כלל לאמון הציבור. במקרים חריגים יש אפשרות להקים ועדת חקירה אד הוק בראשות שופט חוקר, כמו למשל הוועדה בראשות השופט וורן, שחקרה את רצח קנדי.

ועדת חקירה ממלכתית - יתרונות:

  • ועדת החקירה הממלכתית, בהיותה גוף בלתי תלוי ובעל אופי מעין משפטי, זוכה ליוקרה ציבורית רבה. העברת הליך בירור העובדות וניסוח ההמלצות לגוף שהוא חיצוני למערכת הפוליטית משיבה את אמון הציבור במערכת במקרה של משבר אמון.
  • נכונותה של המערכת הפוליטית להעמיד את הדרג הנבחר ואת הדרג הממונה לבחינה ביקורתית של גוף חיצוני מעידה על חוסן דמוקרטי.
  • הסמכויות הרחבות של ועדת החקירה וההרכב המקצועי שלה מבטיחים חקירה מעמיקה, מקיפה ואובייקטיבית.
  • ועדות החקירה שהוקמו בעבר תרמו לעיצוב התרבות הפוליטית ולאחריותם הציבורית של בעלי תפקידים נבחרים ושל ממונים. ועדות החקירה שעסקו ביחסים שבין הדרג הצבאי לדרג המדיני (אגרנט, כהן, לנדוי) תרמו להסדרת היחסים בין הדרגים ולהבהרת תחומי האחריות, אם כי רבות מהמלצותיהן המוסדיות לא מומשו.

ועדת חקירה ממלכתית - חסרונות:

  • הקמת ועדת חקירה ממלכתית מחזקת את מגמת המשפוט של הפוליטיקה ושל תהליכי קבלת ההחלטות ואת שיקול הדעת המקצועי והפוליטי. במקום לעמוד למשפט הציבור נבחנים נבחרי הציבור ובעלי התפקידים הבכירים בעיניים משפטיות. בעיני הציבור האופי המשפטי של הוועדה מקנה להמלצותיה דימוי של פסק דין (אף שהמלצותיה אינן בעלות תוקף משפטי). אישי ציבור נבחנים במונחים משפטיים – אשם או זכאי – ולא במונחים פוליטיים של נשיאה באחריות ציבורית. הציבור תופס כזכאי אדם שהוועדה לא מצאה לנכון להמליץ המלצות אישיות בעניינו, אף שמבחינה ציבורית ייתכן שעליו לתת את הדין ולשאת באחריות.
  • עצם הקמת הוועדה משמשת 'עלה תאנה' לרשות המבצעת. במקום להתמודד באמצעות המוסדות וההליכים הקיימים ולאפשר התפתחות של דיון ציבורי, הנושא מועבר לוועדת החקירה, וכך נוצרת תחושה שעצם הקמת הוועדה היא בגדר פתרון לבעיה.
  • תשומת הלב הציבורית והפוליטית נתונה להמלצות האישיות הכלולות בדוח הוועדה. לעומת זאת ההמלצות המוסדיות, שהן ההמלצות החשובות למערכת הפוליטית, נותרות בדרך כלל על הנייר. נוסף על כך רבות מהוועדות הגישו בעבר המלצות אישיות נגד בעלי תפקידים ממונים (רמטכ"ל, קציני משטרה), ואילו נגד הדרג הפוליטי, גם אם נקבע שהוא אחראי, לא ננקטו צעדים ממשיים (פרט להעברת אריאל שרון מתפקידו בעקבות מסקנת ועדת כהן). נטייה זו של הוועדות להשאיר את הדרג הפוליטי למשפט הציבור מתפרשת בציבור כזכאות של הדרג הפוליטי ומעודדת את תופעת השי"ן-גימ"ל. התוצאה היא שבעלי התפקידים בדרגים הממונים נאלצים לשאת באחריות ולשלם את המחיר.
  • היעדר מעורבות פרלמנטרית בכל השלבים הנוגעים לוועדת החקירה הממלכתית – הקמתה, פעולתה, אימוץ מסקנותיה ומעקב אחריהם – דוחק את נציגי הציבור לקרן פינה והופך את הפיקוח הפרלמנטרי לכלי ריק. לדוגמה, בעקבות מלחמת לבנון השנייה הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית, אך כיוון שוועדות חקירה פרלמנטריות נעדרות סמכויות מעין משפטיות, לא זכתה הקמת הוועדה לתשומת לב ציבורית ראויה.

ועדת בדיקה ממשלתית - יתרונות:

  • דרכי העבודה של ועדת הבדיקה הממשלתית מסורבלות פחות מאלה של ועדת החקירה הממלכתית. לכן כשיש צורך בחקירה מהירה, דרך זו עשויה להיות עדיפה.
  • כאשר עומד בראשה של ועדת הבדיקה הממשלתית שופט בדימוס והסמכויות המוקנות לה דומות לאלה של ועדת חקירה ממלכתית, אין הבדל ביכולתה להגיע לחקר האמת.

ועדת בדיקה ממשלתית - חסרונות:

  • ועדות בדיקה ממשלתיות אינן זוכות לרמת האמון הציבורי שזוכות לה ועדות חקירה ממלכתיות, בעיקר משום שאת הרכב חבריהן קובעים ראש הממשלה או השרים. כלומר, גם אם חברי ועדת הבדיקה ראויים ואפילו אם היא מנהלת חקירה מעמיקה ורצינית, הציבור מתייחס אליה בחשדנות.
  • ועדת בדיקה ממשלתית עצמאית פחות מוועדת חקירה ממלכתית בפרסום הדוח וההמלצות.

ההבדלים בין ועדת חקירה מממלכתית לבין ועדת בדיקה ממשלתית – סיכום

  ועדת חקירה ממלכתית ועדת בדיקה ממשלתית
מי מורה על הקמת הוועדה הממשלה. הממשלה או שר/ים.
מי ממנה את חברי הוועדה נשיא בית המשפט העליון. הגורם שהחליט על הקמתה.
מי עומד בראש הוועדה שופט מחוזי או שופט בית המשפט העליון, בפועל או בדימוס. אין חובה ששופט יעמוד בראשה, אבל יכול לעמוד בראשה שופט בדימוס מכל ערכאה.
סמכויות דומות לאלה של בית משפט. החוק אינו קובע את סמכויותיה, אך שר המשפטים רשאי להעניק לה סמכויות על פי חוק ועדות חקירה.
פומביות הדיונים פומביים – אלא אם הוועדה החליטה שיש טעמים לשמוע עדויות בדלתיים סגורות מטעמים של ביטחון המדינה וכד'. נתון להחלטת הוועדה.
פרסום הדוח עצמאית בהחלטה על פרסום הדוח. הגורם הממנה הוא שמחליט על פרסום הדוח.

בן-זאב, מ', ' "הדרג המדיני" מול ועדות החקירה: העימות המתח, הפחדים', מ' אלון ואח' (עורכים), ספר יצחק כהן, תל אביב: פפירוס, 1989, עמ' 244-234. 

גביזון, ר', 'על פירושו הנכון של סעיף 15 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969 ועל התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק', משפטים ו (תשל"ה), עמ' 548-539.

גל-נור, י', 'ועדות חקירה כאמצעי לקבלת החלטות בידי הממשלה', נתיבי ארגון ומינהל (אפריל 1973), עמ' 11-3. 

זמיר, י', 'ועדת החקירה מן הבחינה המשפטית', הפרקליט לה(ג) (1983), עמ' 332-323.

סגל, ז', 'ועדת חקירה מכוח חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, מעמדה הקונסטיטוציוני ומתחם הלגיטימיות לפעולתה', מחקרי משפט ג (1984), עמ' 246-199.  

קלגסבלד, א', ועדות חקירה ממלכתיות, שריגים-ליאון: נבו, 2001.

רובינשטיין, א', המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, ירושלים: שוקן, 1996, עמ' 849-834.  

על ועדות חקירה במבט השוואתי ראו מסמך של מרכז המחקר בכנסת:
http://www.knesset.gov.il/mmm/doc.asp?doc=m00734&type=doc

חוקים רלוונטיים:

חוק ועדות חקירה תשכ"ט-1968

חוק הממשלה התשס"א-2001
http://www.pmo.gov.il/PMO/Government/Documents/gov+role.htm 

חוק מבקר המדינה תשי"ח-1958 (סעיף 14ב)
http://www.mevaker.gov.il/serve/site/mevaker.asp 
 

פסקי דין בעניין ועדות חקירה: 

בג"ץ 152/82 אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו (4) 449.
בג"ץ 731/84 קריב נ' ועדת הכנסת של הכנסת, פ"ד לט (3) 337.
בג"ץ 381/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ועדת החקירה בעניין ויסות מניות הבנקים, פ"ד לט (4) 225. 
בג"ץ 2624/97 רונאל ידיד ואח' נ' ממשלת ישראל ו-3 אח' (תקדין 97(2) [תשנ"ז-תשנ"ח]; 'פרשת בר-און').