בחירות 1959

אודות מערכת הבחירות לשנת 1959

מפלגת השלטון הגיעה אל הבחירות לכנסת הרביעית בעמדה טובה. המצב הכלכלי השתפר במידה רבה, אוכלוסיית המדינה חצתה את קו שני המיליון, וצה"ל ניצח במבצע סיני - וכל אלה נזקפו במידה רבה לזכותה של מפא"י, ואף יותר מזה לזכותו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שזכה באותה תקופה לאמון רב בקרב רוב האזרחים. אפילו שני המשברים הקואליציוניים (הראשון עם הדתיים סביב סוגיית "מיהו יהודי" והשני עם מפ"ם ואחדות העבודה סביב סוגיית מכירת הנשק לגרמניה) וגם המהומות בוואדי סאליב לא הצליחו לפגום בפופולריות של בן-גוריון. ססמת הבחירות של מפא"י - "הגידו כן לזקן" - מעידה על האהדה הרחבה ועל הכבוד שזכה לו בקרב שדרות רחבות באוכלוסייה.

לפיכך אין זה פלא שתוצאות הבחירות סימנו את שיא כוחה הפוליטי של מפא"י. היא גרפה 47 מושבים (52 בצירוף המושבים של רשימות המיעוטים הנלוות לה). המפלגה השנייה בגודלה, חרות (17 מושבים), לא סיכנה את מעמדה, וברשימות שנכנסו לכנסת לא הייתה ולו רשימה חדשה אחת, עובדה המעידה על יציבות. שתי המפלגות הדתיות (18 מושבים) ומפ"ם (9 מושבים) שמרו על כוחן, ואילו אחדות העבודה (7 מושבים) ובייחוד הציונים הכלליים (8 מושבים) ירדו בכוחן.

למרות ההצלחה הגדולה התקשה בן-גוריון להקים ממשלה, בעיקר בשל עימותים פנים מפלגתיים במפא"י. ראש הממשלה פעל לחזק את כוחם של הצעירים, והדבר יצר חוסר נחת בקרב ההנהגה הוותיקה. ואולם למרות התנגדות הוותיקים הצליח בן-גוריון להכניס לממשלה פנים חדשות כמו משה דיין, אבא אבן ושמעון פרס (סגן שר הביטחון). הקואליציה שהורכבה הייתה זהה לזו של הכנסת היוצאת, ונשענה על רוב מוצק של 81 חברי כנסת מחמש סיעות: מפא"י, מפד"ל, מפ"ם, אחדות העבודה והפרוגרסיבים. אם נוסיף לה את 5 המושבים של שלוש רשימות המיעוטים הנלוות למפא"י, גדל הרוב ל-86 חברי כנסת.