האם הטכנולוגיה תעזור לנו לזכור?
תצלום ישן יכול להפוך לסרטון חי, קול שאבד יכול להישמע שוב. מפתה להשתמש בבינה המלאכותית כדי להתקרב למי שאיבדנו, אבל במיוחד ביום השואה כדאי לשאול מה יקרה אם לא נוכל עוד להבחין בין זיכרון להיסטורי לבין החיקוי המלאכותי שלו
סבתא שלי, אירן (יהודית) רימשטיין קליין, נולדה בשנת 1929 בעיירה דונסקה סטרדה בסלובקיה. היו שם מגדל של כנסייה ושני בתי כנסת, וגם בית הדפוס המשפחתי שממנו התפרנסו הוריה. עולם קטן אך שלם, שבו ילדה ידעה היכן היא נמצאת ולמי היא שייכת. בגיל שלוש-עשרה היא נשלחה לבדה לבודפשט כדי לשרוד, עם צלב על צווארה ומזוודה קטנה. שנתיים לאחר מכן ירדה מהרכבת באושוויץ, איבדה את הוריה, את אחיה ואת אחותה, ונאחזה בקושי בשארית העולם שנותרה לה. בגיל שבע-עשרה עלתה לארץ באניית מעפילים, פגשה את סבא שלי, הקימה משפחה, נטעה פרדס, בנתה חיים. בשנת 2021, נפרדה מאיתנו בשיבה טובה, בת תשעים ושתיים.
סבתא שלי כבר איננה ומה שנשאר ממנה הם זיכרונות. כמה תמונות, קטעי עדות מוקלטים, סיפורים שסופרו סביב שולחן המטבח. כמו בכל סיפור חיים, ישנם פערים: רגעים שלא תועדו, פרטים שלא נרשמו, שתיקות שלא התמלאו. הפערים האלה, יחד עם העובדה שסבתא שלי איננה כאן עוד כדי לספר בעצמה, מזמינים אותנו להשלים אותם. לדמיין מה שלא צולם, להעניק רצף למה שנקטע. כאן נכנסת הטכנולוגיה. לראשונה בהיסטוריה, אפשר לקחת תצלום ישן ולהפוך אותו לווידאו חי, לייצר קול שנשמע בדיוק כמו הקול שאבד, לשחזר מבטא, הבעה, נוכחות. אפשר ליצור זיכרון שנראה שלם יותר מהזיכרון האמיתי. והפיתוי להשתמש בבינה מלאכותית כדי להנציח את השואה בעולם של פוסט-עדות, הוא גדול: לא כדי לשקר, אלא כדי להתקרב. לא כדי לעוות, אלא כדי לתקן את החסר.
אבל אם ניתן להשלים את הסיפור, ניתן גם לכתוב אותו מחדש. אם אפשר לייצר סצנות שלא תועדו, אפשר גם לייצר סיפור חיים אחר לחלוטין, למשל כזה שבו לא הייתה שואה, שבו אירן לא נשלחה לבדה, לא ירדה מהרכבת באושוויץ, לא איבדה את משפחתה. סיפור כזה יכול להיראות אמין, קוהרנטי, ומשכנע לא פחות. וברשתות החברתיות, הוא אולי יזכה ליותר תשומת לב.
אנחנו רגילים לחשוב על יום השואה במונחים של העברה בין דורית של זיכרון באמצעות עדות אנושית, גם אם חלקית או שניונית. בתחילה היו אלה הניצולים, והיום בני הדור השני מספרים את סיפורם של הוריהם ביוזמות כמו "זיכרון בסלון". אבל, ביום השואה 2026 אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך ייראה זיכרון השואה בעידן שבו עצם היכולת להבחין בין עדות לבין יצירה מלאכותית שלה, מתערערת. זיכרון היסטורי אינו מתקיים רק דרך סיפורים, אלא בראש ובראשונה דרך היכולת להבחין בין אמת לבין בדיה. כאשר היכולת הזו נשחקת, הזיכרון עצמו נעשה פגיע. לא משום שאין עדים, אלא משום שאין קריטריון ברור מה נחשב עדות. בעולם שבו כל תמונה יכולה להיות מדויקת עד כדי שלמות, כל קול ניתן לשחזור, וכל סיפור ניתן להרכבה מחדש, האמת מאבדת את יתרונה והופכת לאפשרות אחת מני רבות.
במובן הזה, זיכרון השואה לא מוכרע היום במוסדות הנצחה, בטקסים ממלכתיים או בסלון, אלא במקומות אחרים: במעבדות שבהן מפתחים מערכות ג'ינרוט תוכן, תמונה וקול, בחברות שמעצבות את הכלים שבאמצעותם אנחנו תופסים את העולם, ובדיונים רגולטוריים במדינות אחרות. שם נקבעת השאלה האם תהיה לנו זכות לביטחון עובדתי, לביטחון קוגניטיבי ולביטחון תפיסתי, כלומר יכולת להישען על מציאות שאינה ניתנת לעריכה. אם הזכויות הללו יישחקו, הזיכרון לא יחזיק מעמד. במקום "לעולם לא נשכח", נקבל "לעולם לא נדע".
הטור מוקדש לזכרם הטוב של הסבים והסבתות שלי, ניצולי מחנות המוות.
פורסם לראשונה ב-ynet
