חולשתן של הרשויות המקומיות הערביות, והדרכים לשיקומן

ראשי הרשויות המקומיות הערביות התגלו במהלך משבר הקורונה כשותפים מלאים ליישום החלטות הממשלה. יחד עם זאת, המשבר חשף את חולשתן המבנית של הרשויות הערביות, אשר מוצאות עצמן במצב שברירי במיוחד ביחס לרשויות יהודיות

Flash 90

נתחיל בחדשות הטובות: ראשי הרשויות המקומיות הערביות התגלו במהלך משבר הקורונה כשותפים מלאים ליישום החלטות השלטון המרכזי - הממשלה. מראות ייחודיים נצפו ברחובות ג'לג'וליה וכפר קאסם כשחיילי פיקוד העורף פעלו ללא הפרעה, למרות המורכבות הכרוכה בכך וההיסטוריה הטעונה. בנוסף, המשבר חידד באופן בהיר יותר מאי פעם את חשיבותן של הרשויות המקומיות הערביות, כמו אלה היהודיות, והדגים את יכולתן לפעול עבור התושבים הערביים שבשטחן באופן אפקטיבי הרבה יותר, ולספק מענה הולם מזה שיכול היה השלטון המרכזי להציע. זאת, בזכות ההיכרות המעמיקה של גורמי הרשות עם תושביהן – משאב שהשלטון המרכזי לא מתאפיין בו.

יחד עם זאת, המשבר חשף פעם נוספת את חולשתן המבנית של הרשויות הערביות, אשר מוצאות עצמן בשגרה - ובוודאי בעת משבר - במצב שברירי במיוחד ביחס לרשויות יהודיות. האחריות להיערכות הנדרשת לקראת האתגרים שמזמן העתיד הנראה לעין (וגם זה הרחוק יותר) איננה מונחת לפתחו של גוף אחד בלבד, היא מוטלת הן על הרשויות המקומיות והן על רשויות המדינה.

מבחינת הרשויות, המשבר החריף אליו נקלעו בא לידי ביטוי בין היתר גם בחוסר שביעות רצון התושבים מתפקודן. מדד הקול הישראלי של המכון הישראלי לדמוקרטיה מחודש דצמבר האחרון מצביע על שביעות רצון נמוכה ביותר של התושבים ברשויות הערביות ביחס לזו של תושבים יהודים ברשויות מקומיות יהודיות בשורה של תחומים, ובתוך כך גם בהתמודדות עם משבר הקורונה. בהתאם, 54% מהציבור הערבי השיבו שהם תומכים בהעברת יותר סמכויות ממשרדי הממשלה לרשויות המקומיות, בהשוואה ל-74.5% בקרב הציבור היהודי.

לפיכך, לא מפתיע שגם רמת האמון של התושבים הערבים ברשויות המקומיות נותרת נמוכה במשך שנים, על פי מדד הדמוקרטיה הישראלית המכון הישראלי לדמוקרטיה. בשנת 2020, עמדה מידת האמון של התושבים הערבים על פחות ממחצית (48%), לעומת 64% מקרב התושבים היהודים.

אולם כיצד תוכלנה הרשויות המקומיות להשיב את האמון הציבורי? ראשית כל, עליהן לשפר במידה ניכרת את רמת שקיפותן. לפי נתוני עמותת "עורכי דין לקידום מנהל תקין" אשר הופיעו במוניטור השקיפות לשנת 2020, מעל ל-80% מהרשויות הערביות לא פרסמו את תקציבן בשנה החולפת, ושיעור דומה של רשויות לא טורחות להעמיד לרשות הציבור תוכנית עבודה מפורטת. שליש מהרשויות אינן מפרסמות באופן שוטף את המכרזים לקליטת עובדים – והיד עוד נטויה. במצב דברים זה, כיצד התושבים יכולים להיות סמוכים ובטוחים שניהול העיר נעשה בשום שכל ושהמינויים לשורות הרשות נעשים על בסיס מקצועי?

על אף שדומה שחלק מהביקורת של התושבים הערבים על הרשויות המקומיות נקנתה ביושר, המדינה לא יכולה לרחוץ בניקיון כפיה ולהתנער מאחריותה כלפי הנעשה ברשויות הערביות. כך למשל, בכל הנוגע למצבן הכלכלי הרעוע של הרשויות הערביות, אשר נובע במידה רבה ממקורות הכנסה עצמיים דלים למדי. בעת שגרה, הכנסותיה העצמיות העיקריות של רשות ערבית ממוצעת הינה הארנונה למגורים. זאת, בשונה מרשויות מקומיות יהודיות רבות אשר מתבססות במידה רבה על הכנסות מארנונה עסקית. משכך, הפיצויים שניתנו לרשויות המקומיות הערביות בעקבות ההפסדים שנגרמו להן בעת הקורונה היו זעומים ביחס לרשויות היהודיות, על אף שתושבי הרשויות הערביות חלשים ממילא, ואף נפגעו באורח קשה בקורונה, מה שמחייב את מחלקות הרווחה של הרשות המקומית לעבוד שעות נוספות. אלא שהנצרכים נתקלו בשוקת שבורה. יש לצרף לכך את העומס הגדול שמוטל כדרך קבע על מחלקות הרווחה ברשויות הערביות, ששיעור הרשומים אליהן גדול פי 1.8 משיעור התושבים הרשומים לרווחה ברשויות מקומיות יהודיות.

זה המקום לציין כי גם כאשר המדינה מפנה משאבים, לעיתים הרשויות לא מנצלות אותו עד תום או באופן מושכל אשר יבטיח שהמשאב הציבורי לא ירד לטמיון. דוגמה לכך ניתן למצוא בחלק מהרכיבים של תוכנית 922 במסגרתה הוקצו מיליארדי שקלים לרשויות הערביות אך חלקם לא מילאו את ייעודם.

למען הסר ספק, התושבים הערבים לא מחפשים שהמדינה תעניק להם דגים, הם בעיקר רוצים חכות, באמצעותן יוכלו להשיג את מבוקשם. ה"חכה" המשמעותית ביותר שיכולה מדינה להעניק היא מערכת חינוך מתפקדת. על אף הציון הגבוה שהעניק לעצמו משום מה שר החינוך, בשנה החולפת הייתה מערכת החינוך בלתי מתפקדת בעליל - בכלל האוכלוסיה אבל בעיקר ברשויות הערביות. וכל כך למה? דוגמא מופתית לכך היא "ההוראה מרחוק" שליוותה את כלל תלמידי ישראל במהלך השנה האחרונה. מקבלי ההחלטות שאמונים על העתקת משקל הכובד מבית הספר למרחב המקוון לא לקחו בחשבון כמה בעיות יסודיות שרלוונטיות במיוחד לציבור הערבי בישראל: לא בכל משקי הבית הערבים עומדים מחשבים לרשות כלל הילדים, לעיתים אף לא עבור חלקם. גם היכן שיש מחשב, ההתחברות לזום תלויה ברמת האינטרנט, שאף היא לקויה למדי בחלק נרחב מהרשויות המקומיות הערביות. נוסף על כך, גם כאשר ישנו מחשב וישנה תשתית תקשוב, לא בטוח שלתלמידים הערבים יש אוריינות דיגיטלית מספקת.

אמנם את חלק מהבעיות הללו חולקים תלמידים יהודים וערבים כאחד, אך נתונים שפורסמו לאחרונה מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה ומכון אהרן למדיניות כלכלית במרכז הבינתחומי בהרצליה אשר מדגימים את הפערים בין סטודנטים יהודים לערבים תקפים בבחינת קל וחומר ביחס לתלמידי מערכת החינוך. כך למשל, מעל לשליש מהסטודנטים הערבים העידו כי תשתיות האינטרנט העומדות לרשותם במקום מגוריהם מסכלות למידה תקינה לעומת 12% מהסטודנטים היהודים. באשר לאורינות, 40% מהסטודנטים הערבים העידו כי הם זקוקים לסיוע בהפעלת מערכת הלמידה בעוד רק 16% מהיהודים עמדו על צורך דומה.

מעל הכול, אי אפשר שלא להזכיר את האיום המרכזי העומד בפני הציבור הערבי - לא רק הקורונה, כי אם הפשיעה. מבלי לזלזל או להקטין את הסכנה הנשקפת לציבור הערבי ממגפת הקורונה, שלפחות לפי כמות הקורבנות שגבתה עד כה קטלנית יותר מהפשיעה, ביטחונם האישי של התושבים הערבים מאוים הרבה יותר כתוצאה מהאלימות הגואה ברחובותיהם. גם בכירי העירייה הערבים מוצאים עצמם מאוימים באופן הולך וגובר בשנים האחרונות, בעוד האיומים תחתם נתונים מקביליהם מהרשויות היהודיות, הולכים ופוחתים, כך עולה מנתונים שפורסמו במרכז המחקר והמידע של הכנסת לאחרונה. מממצאי המרכז עולה כי גם שיעור העובדים הערבים המאוימים, גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסייה. המקרים האחרונים שממחישים זאת הם הירי במנכ"ל עיריית קלנסווה, עו"ד אשרף חטיב, והצתת רכבו של גזבר מועצת דליית אל-כרמל, עדואן עדואן.

בהקשר זה חשוב לומר, נכונותו של ועד ראשי הרשויות לדון עם רה"מ נתניהו בבעיית האלימות והפשיעה במטרה להגיע לפתרונות, חרף העובדה שהוא מועל סידרתי באמון הציבור הערבי ובתקוות שנתלו בו במהלך השנים, ממש איננה טריוויאלית ומעידה אף היא על גישה אמיצה וגם פרגמטית.

הפרגמטיות שגילו נבחרי הציבור הערבים בזירה המקומית (והארצית) צריכה לאפיין גם את הממשלה הבאה. עליה לפעול ללא דיחוי ליצירת תוכנית כוללת ודיפרנציאלית, שכן אין דין ביר האדג' כדין אום אל פאחם, כשם שאין דין תל אביב כדין ירוחם. עליה להעניק לרשויות המקומיות הערביות את הכלים הדרושים לטובת מתן המענה האיכותי ביותר לתושביהן, ולבסס את הרשויות בחלוף הזמן במצב טוב יותר מזה ששרר אף ערב הקורונה. במובן זה, לתוכנית החומש הבאה עליה עמלים בימים אלו במשרדי הממשלה תפקיד מכריע. ועדיין, כפי שניסינו לטעון, ברור שגם לחברה הערבית תפקיד חשוב בהצבת המראה לליקויים השוררים ברשויות, שאינם קשורים להזנחת המדינה, ובדרישה לתיקונם.

חוסנה של המדינה והערכים אותה ראוי שתנחיל באמצעות פעולותיה וחלוקת משאביה לא נמדד רק בקידום הקבוצות החזקות שבה, אלא לא פחות מכך גם בהזנקת המתקשים, תוך שמירה על עקרון הערבות הדדית. דווקא על רקע היציאה ממשבר הקורונה, על נבחרי הציבור המקומיים מוטלת החובה להמשיך ולטפח את השותפות עם השלטון המרכזי באופן שיתרום לכלל הציבור הערבי, ועל הממשלה מצידה להמשיך לפעול לסגירת הפערים, לטובת כלל החברה הישראלית.

פורסם לראשונה בדה מרקר.