תקצוב החינוך החרדי: העובדות שמאחורי המספרים
בסוף מאי 2023 אושר תקציב המדינה לשנים 2024-2023 ובו תוספת של 3.5 מיליארד ש"ח לחינוך החרדי. כמה מהחרדים לומדים לימודי ליבה, ועד כמה המדינה מפקחת על כך? מדוע הפיקוח על רשתות החינוך העצמאיות דל, ולמה אי-אפשר להגדירן "ממלכתיות"?
חוק חינוך חובה מגדיר את מעמדו של החינוך הממלכתי (והממ"ד) בישראל ומאפשר גם את פעולתו של חינוך מוכר שאינו רשמי (מוכש"ר). כדי לקדם את החינוך הממלכתי בישראל נקבע שחינוך המוכש"ר יקבל 75% מן התקציב שמקבלים בתי הספר הרשמיים. ואולם רשתות החינוך החרדיות (החינוך העצמאי ורשת בני יוסף), אף שהן חלק מן החינוך המוכש"ר, זכאיות באופן חריג לתקצוב מדינתי מלא. ברשתות אלו לומדים כשני שלישים מן התלמידים החרדים (בנים ובנות) בגילאי בית הספר היסודי. תקצוב מלא של מוסדות שאינם רשמיים הוא תופעה שאין לה אח ורע במדינות דמוקרטיות, ואלו מתעדפות באופן עקבי את החינוך הממלכתי. חריגה נוספת של החינוך החרדי היא מעמד ה"פטור", שכפי שנרמז משמו מאפשר פטור מחוק חינוך חובה. 42% מהבנים החרדים בגילאי היסודי לומדים בחינוך זה. היקף כה גדול של פטור מחינוך חובה שמתוקצב על ידי המדינה גם הוא חסר תקדים בעולם הדמוקרטי.
החינוך החרדי מתוקצב אפוא בהתאם למעמד המשפטי שלו, ומעמד משפטי זה מייצר גם את מידת המחויבות לתוכנית הליבה: רשתות החינוך העצמאי ובני יוסף מחויבות ללימודי ליבה מלאים וזכאיות לתקצוב של 100%; מוסדות המוכש"ר החרדיים מתוקצבים בשיעור של 75% מהמוסדות הממלכתיים ומחויבים ל-75% מתוכנית הליבה; ומוסדות הפטור מתוקצבים בשיעור של 55% מהמוסדות הממלכתיים ומחויבים ב-55% מתוכנית הליבה.
החינוך החרדי במוכש"ר מתוקצב כבר כיום הרבה יותר מאשר בתי ספר לא-חרדיים שמשתייכים למוכש"ר (חלק מבתי הספר הדמוקרטיים, בתי הספר הכנסייתיים במגזר הערבי ועוד). לפי נתוני משרד החינוך שפורסמו לאחרונה ב-TheMarker, התקצוב למוכש"ר החרדי בשנת 2021 עמד על מעל 15,000 ש"ח לתלמיד, לעומת כ-8,000 ש"ח לתלמיד במוכש"ר במגזר הערבי, וכ-11,000 ש"ח לתלמיד במוכש"ר במגזר החילוני.
מוסדות החינוך החרדיים התיכוניים לבנים פטורים על פי חוק (מוסדות חינוך תרבותיים-ייחודיים, 2008) מכל לימודי ליבה, ולמרות זאת הם זכאים לתקצוב בשיעור של 60% ממוסדות החינוך העל-יסודיים הרגילים. גם בתחום זה התמיכה במדינה מודרנית במוסדות שאין בהם כלל הכשרה לעולם התעסוקה ולאזרחות היא חסרת תקדים בעולם הדמוקרטי. לפי דוח מבקר המדינה (2020), 84% מן הבנים החרדים לומדים במוסדות אלו.
ההכשרה המקצועית של המורים הגברים בחינוך החרדי לקויה. בחינוך הממלכתי תואר אקדמי הוא תנאי סף, אבל בחינוך החרדי הוא אינו נדרש, ובחלק ניכר ממנו אף מתנגדים להעסקת מורים בעלי תואר אקדמי. בחינוך הפטור אף מועסקים מורים שאין להם תעודת הוראה או כל הכשרה להוראה. המידע המועבר למשרד החינוך על עובדי ההוראה בכלל החינוך החרדי הוא חלקי בלבד (דוח מבקר המדינה, 2020).
בניגוד לחינוך הממלכתי בחינוך החרדי לבנים אין תוכנית לימודים מסודרת הנתמכת בספרי לימוד עדכניים ומאושרים על ידי משרד החינוך. בבתי ספר רבים לומדים בספרים המשווקים באופן פרטי ללא אישור של גורם מקצועי; אחרים לומדים מספרים ישנים הנלמדים באותה מתכונת במשך עשרות שנים. המפקח על לימודי החול בדרך כלל אינו בעל הכשרה מיוחדת, ומדובר במורה מהצוות בעל מוטיבציה להתקדמות (בארט, שפיגל ומלאך, אחד מחמישה תלמידים, 2020).
חוזר המנכ"ל שהגדיר בשנת 2011 את היקף לימודי הליבה במערכת החינוך החרדי קבע כי 100% לימודי ליבה (שמהם נגזרים ה-75% וה-55%) בחינוך זה כוללים מספר שעות נמוך מן הנדרש בשאר המערכת הממלכתית. כך למשל, תלמידי כיתות ז'-ח' ברשתות החרדיות יכולים להסתפק בארבע שעות לימוד אנגלית, בשעתיים גאוגרפיה, שעתיים טבע ומדעים וארבע שעות מתמטיקה, לעומת היקפים כפולים ויותר בבתי הספר הממלכתיים. כלל בתי הספר החרדיים פטורים מן האשכולות האלה: אומנויות, תרבות בית ספרית ומיומנויות וערכים.
זאת ועוד, חינוך הפטור קיבל פטור מוחלט מחובת לימודי אנגלית, למרות חשיבותה של השפה, והעובדה שבחינוך הממלכתי מקדישים למקצוע זה שעות לימוד שבועיות רבות.
אנגלית היא מקצוע שנחשב חובה לצורך השתלבות בשוק העבודה המודרני. ואולם במרבית בתי הספר החרדיים לבנים לא מלמדים אנגלית כלל. סקר שנעשה במכון הישראלי לדמוקרטיה במסגרת מחקר של ד"ר אריאל פינקלשטיין בקרב גברים חרדים מראה שרק 30% מתוך בוגרי החינוך החרדי למדו אנגלית בילדותם. כן נמצא שככל שהמשיבים צעירים יותר, כך פחות מהם למדו אנגלית: מתוך הגברים בוגרי החינוך החרדי מעל גיל 45, 54% למדו אנגלית, לעומת 18% בלבד בגילים 24-18. רק 24% מן ההורים החרדים מדווחים כי בניהם לומדים אנגלית בבתי הספר – ופער זה זועק, כיוון ש-58% מן הבנים החרדים לומדים בבתי ספר שמחויבים בלימודי אנגלית.
למעט חריגים, במרבית המוסדות החרדיים לבנים ולבנות מסרבים לקיים את מבחני המיצ"ב. בשל כך אין בידי משרד החינוך אחד הכלים המרכזיים היכולים לאפשר לו לעקוב אחר החינוך החרדי.
מבחני המיצ"ב בכלל מוסדות החינוך בישראל נערכים בכיתה ה' ובכיתה ח', במקצועות מדע וטכנולוגיה, שפת אם, מתמטיקה ואנגלית, וכן סקרי אקלים חברתי ופדגוגי בקרב תלמידים, מורים ומנהלים. בחינוך החרדי בחינות מיצ"ב מתקיימות רק ברשת בני יוסף, ובמקצועות עברית ומתמטיקה בכיתה ה' בלבד. כך יוצא שרק 15% מתלמידי החינוך החרדי נבחנים בבחינות מיצ"ב כלשהן, וגם הם, בכיתה ה' בלבד ורק בחלק מן המקצועות (דוח מבקר המדינה, 2020).
1. הפיקוח של המחוז החרדי על החינוך החרדי הוא דל, וביחס למרבית המוסדות הוא מתמקד בתחום של רישוי, בטיחות וביטחון ולא בתחומים פדגוגיים. ברשת החינוך העצמאי המוסדות נמנעים מקשר עם הפיקוח בנושאים פדגוגיים ובנושאים של פיתוח והדרכה מקצועית, וברשת בני יוסף מתקיים פיקוח פדגוגי רק בחלק מן המוסדות. דווקא במוסדות המוכש"ר החרדיים האחרים הפיקוח הפדגוגי הדוק יותר. במוסדות הפטור, שבהם לומדים כאמור למעלה מ-40% מן הבנים החרדים, אין פיקוח פדגוגי כלל (בארט, שפיגל ומלאך, 2020).
מספר המפקחים בחינוך החרדי עומד על 84 משרות פיקוח. כל משרת פיקוח כזאת ממונה על 79 בתי ספר בממוצע, לעומת הפיקוח על החינוך הממלכתי, שבו מרבית המפקחים אחראים כל אחד ל-25 בתי ספר בלבד.
2. פיקוח אגף בקרה במשרד החינוך
אגף בקרה, המפקח על מימוש המדיניות והשימוש במשאבים בגנים ובבתי ספר, עורך בקרות מעטות בלבד במערכת החינוך החרדי ורק בבתי הספר לבנות, בשל היעדר שיתוף פעולה של המוסדות החרדיים, בעיקר לבנים.
3. פיקוח תקציבי ועל איכות עובדי ההוראה
הפיקוח הכלכלי-תקציבי על רשתות החינוך החרדיות מצומצם, אינו נערך בהרבה מן המוסדות, ואם מוחלט על קיזוז, הוא נעשה באיחור של שנים אחדות. למרות זאת שיעור החריגות שהתגלו הוא גדול, וכך יוצא ש-64% מן הקיזוזים שנעשו במערכת החינוך בשנים 2019-2016 הם במוסדות חרדיים (דוח מבקר המדינה, 2020).
דוח מבקר המדינה הצביע גם על הקושי לפקח על עובדי ההוראה. כך, המוסדות אינם מעבירים למשרד החינוך פרטים מלאים לגבי 76% מהם; המורים לא בהכרח הוכשרו למקצועות שהם מלמדים או להוראה בכלל; הם אינם משתתפים בהשתלמויות של משרד החינוך ולא נקבעו יעדים מדידים וברורים המאפשרים פיקוח עליהם. ביחס למוסדות הפטור, המבקר קבע שאין פיקוח כלל על זהות עובדי ההוראה ועל עובדי השירות ואין בקרה כלכלית-תקציבית.
תוכנית הליבה מחלקת את תחומי הלימוד לאשכולות (שפה, רוח וכו'). הפיקוח על המחוז החרדי פירש חוזר מנכ"ל באופן שמאפשר לבתי הספר לנייד שעות לימוד בתוך אותו אשכול נושאי. כך, בית ספר יכול לבטל חלק גדול משעות האנגלית ולהמירן בשעות עברית או להמיר שעות היסטוריה וגאוגרפיה בשעות תנ"ך ותושבע"פ, ועדיין לעמוד במלואן בדרישות של לימוד לימודי ליבה. על פי קביעת מבקר המדינה, פרשנות זו רחוקה מכוונת חוזר המנכ"ל בתחום, ולמותר לציין שהיא איננה קיימת במוסדות לימוד שאינם חרדיים. נוסף על כך, הדוח מבקר את גמישות היתר של המפקחים, שחלקם בוחרים שלא לקזז תקציב למרות אי-עמידה בדרישות (מבקר המדינה, 2020).
משרד החינוך מאתר לעיתים אי-עמידה בתוכנית הליבה, אך הוא קונס רק חלק מבתי הספר שאינם עומדים במחויבות שלהם. למעשה, המשרד מקזז כספים רק למוסדות המחויבים ב-100% ליבה, קרי רשתות החינוך החרדי, כך שמרבית הבנים החרדים אינם חשופים לקיזוז כזה כלל. היקף התקציב שקוזז למוסדות חינוך יסודיים לבנים בחינוך החרדי ברשתות ירד במרוצת השנים, ובפרט בשנים 2017–2019 שבהן קוצץ בכמעט 50%, ואחר כך עלה במעט. בשנת הלימודים תשפ"ב קוזזו כספים בגין אי-לימוד מקצועות ליבה ל-5% מכלל המוסדות החרדיים לבנים, שהם 12.5% ממוסדות הרשתות שלהם נערך קיזוז כלשהו. זהו שיעור קטן ביותר אשר רחוק מלשקף את הפער בלימודי ליבה ביחס למחויבות, כפי שעולה מן הסקר בעניין לימודי האנגלית (ראו לעיל, על סמך סקירה של ד"ר אריאל פינקלשטיין, המכון הישראלי לדמוקרטיה).
לחינוך החרדי מעמד משפטי וחוקי חריג, הן בהשוואה לבתי ספר שאינם רשמיים במדינות אחרות והן בהשוואה לחינוך המוכר שאינו רשמי הלא-חרדי בישראל. נוסף על כך, תוכנית הליבה, הפרשנות שלה והפיקוח עליה בבתי הספר החרדיים הם מינימליים. בגלל היעדר מבחני מיצ"ב במרבית בתי הספר החרדיים, אין למדינה כלים להעריך את רמת הלימודים בחינוך החרדי. אומנם לחינוך לבנות החרדיות יש מוטיבציה פנימית להגיע לרמת לימודים גבוהה גם בלימודי החול, אך בחינוך לבנים אין מוטיבציה כזאת, ולעיתים המוטיבציה היא הפוכה. התוצאה היא מערכת חינוך לבנים ברמה נמוכה של לימודי חול, עם מורים חסרי הכשרה מתאימה. מערכת זו אינה מכינה את בוגריה לשוק התעסוקה המודרני ולהשתלבות בחברה הישראלית הכללית.