חוק טבריה יגרום לפוליטיזציה של הוועדות הממונות ויוכל לשמש את שר הפנים להצנחת מועמדים

אם יוכלו חברי הוועדה הממונה להתמודד מיידית על חברות במועצה או לרוץ לראשותה הם עלולים להפוך לשחקנים פוליטיים באופן שיפגע בהבראת הרשות. ההתנגדות מקיר לקיר לתיקון החקיקה העידה עד כמה היא מסוכנת ליחסי השלטון המרכזי והמקומי בישראל.

בועז יוסף, ראש הוועדה הקרואה בטבריה, מאי 2022 | צילום: מיכאל גלעדי, פלאש 90

אחד מהחוקים שקידמה הקואליציה במהירות הבזק במושב האחרון הוא תיקון חקיקה לפקודת העיריות, שיזם חבר הכנסת עמית הלוי מהליכוד ושעבר הלילה בקריאה שנייה ושלישית. תיקון החקיקה עוסק בחברי ועדה ממונה, גורמים מקצועיים שממנה שר הפנים המחליפים את חברי המועצה וראש הרשות המקומית במקרים שבהם נמצא שהרשות המקומית אינה מתפקדת. עד עתה קבע החוק כי חברי ועדה ממונה לא יוכלו להתמודד בבחירות לרשות המקומית בסוף כהונתם, והתיקון נועד לאפשר להם להתמודד.

תיקון החקיקה זכה לכינוי "חוק טבריה" או "חוק בועז יוסף", משום שברור לכל שהתיקון נועד לאפשר את התמודדותו של ראש הוועדה הממונה בטבריה כיום, בועז יוסף, שמונה על ידי שר הפנים אריה דרעי ונחשב למקורבו. כמעט כל הדיון בוועדות הכנסת ובשיח הציבורי בנושא עסקו בביקורת ציבורית על כך שמדובר בחוק פרסונלי המשנה את כללי המשחק בטבריה ופוגע במועמדים האחרים. זוהי כמובן ביקורת מוצדקת מאוד, אך היא מפספסת היבט נוסף: קיימת בעיה מהותית גם בתוכן של החוק החדש, עד כדי חשש להרס המוסד החשוב של ועדה ממונה.

הקמת ועדה ממונה לרשות מקומית נחשבת לכלי רגולטורי קיצוני במיוחד, בשל הפגיעה החזקה שלו באוטונומיה המקומית ובבחירתם של התושבים. לכן, אף שהמחוקק העניק לשר הפנים סמכויות לא מבוטלות בנושא, הוא בוחר לעשות בהן שימוש במשורה ורק במקרים חריגים מאוד. הרציונל העומד בבסיס הקמת ועדה ממונה הוא שהכישלון של ההנהגה הפוליטית הנבחרת הוא כה חזק, עד כדי כך שנדרשת מעורבות חיצונית מקצועית שאיננה פוליטית. על מנת שוועדה ממונה תצליח היא נדרשת לשיתוף פעולה של כל השחקנים המקומיים, המבוסס על אמון בטוהר כוונותיה, ולכן חשוב מאוד שהיא לא תהיה מזוהה פוליטית עם אף גורם ברשות המקומית. לא לחינם הצהיר ראש הוועדה הממונה בטבריה כיום, בועז יוסף, בתחילת כהונתו, כי "לא אתמודד לראשות העיר בהמשך, כי זה יפגע לי בתפקוד היומיומי ואני אהפוך להיות אחד שחייב לזה וחייב להוא".

החוק החדש חותר תחת ההיגיון הבסיסי הזה של הקמת הוועדה. אם יוכלו חברי הוועדה הממונה להתמודד באופן מיידי על תפקידים של חבר מועצה וראש רשות יש חשש שהם יהפכו לשחקנים פוליטיים, בעלי אינטרס להיבחר מחדש, והדבר יפגע ביכולתם למלא את תפקידם המקצועי בתהליך ההבראה של הרשות. גם אם חברי הוועדה הממונה ינסו להתעלם מכך וגם אם אין להם שאיפות פוליטיות, הם ייתפסו בעיני ציבור התושבים ובעיני פוליטיקאים מקומיים כמי שמונעים לאו דווקא על ידי שיקולים מקצועיים.

באופן רחב יותר, עולה חשש כי מסלול המינוי לתפקיד ראש הרשות באמצעות ועדה ממונה יהפוך למסלול מועדף על ידי שר הפנים להצנחת מועמדים לקראת הבחירות. במקרים רבים ועדה ממונה זוכה לתקציבים גבוהים יותר מהממשלה בשל הליך ההבראה, וכך ראש הוועדה יזכה לאהדה ציבורית שאינה מבוססת על הצלחה ממשית. בנוסף, מחקרים רבים הצביעו על התופעה המכונה "יתרון המנהיג המכהן" – ישנו קושי לנצח ראש רשות מכהן בבחירות דמוקרטיות, בין השאר בגלל הבולטות התקשורתית והציבורית שלו ויכולתו להחליש יריבים פוליטיים.

מדיוני ועדת הפנים של הכנסת עולה כי כל גורמי המקצוע שהציגו עמדה – מהממשלה, מהשלטון המקומי ומהמגזר השלישי – הביעו התנגדות נחרצת לתיקון החקיקה. ובכל זאת, החוק עבר במסלול מהיר בשל תמיכתה של הקואליציה. הדבר מלמד על הנזק שגורמת החקיקה הפרסונלית, שבשל שיקולים פוליטיים צרים מכניסה לספר החוקים שלנו הצעות חוק עקומות הפוגעות במרקם העדין של יחסי השלטון המרכזי עם השלטון המקומי בישראל.