אלה ימים של סבירות שמחייבים דיון רציני, מנומק ומוסכם
רק שלטון שמכוון להחלטות קיצוניות ומושחתות חושש מעילת הסבירות, שעל גבולותיה ותחולתה ניתן לדון ויש גם מה לתקן. אולם החקיקה שעל הפרק חוסמת בצורה מוחלטת את סמכותו של בית המשפט לפסול החלטה של ראש הממשלה, הממשלה, שר או נבחר ציבור גם אם היא בלתי סבירה באופן קיצוני, ובכך מעניקה לשלטון כוח בלתי מוגבל.
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
הימים הם ימים של סבירות. כולם עוסקים במונח העמום הזה. אלה טוענים, מחד, שזה עניין קטן שממילא הוסכם עליו בבית הנשיא ואלה טוענים, מנגד, שזה חלק מרכזי ב"הפיכה המשטרית", תיקון שישנה את פניה של ישראל.
אנסה להסביר במה המדובר. ראשית, זהו תיקון לחוק יסוד. חוקי היסוד הם "פרקים" בחוקתה המתהווה של ישראל. יש להם מעמד נורמטיבי עליון על פני החוקים הרגילים. הכנסת עומדת השבוע בפני חקיקה של תיקון לחוק יסוד: השפיטה, שימנע מבית המשפט לבטל החלטות של הממשלה, של השרים ושל נבחרי ציבור, בטענה שהחלטות אלה אינן סבירות.
אבל, בישראל אין חוק המסדיר את הביקורת של בית המשפט על החלטות של הרשות המבצעת. לא כתוב כיצד צריכות להתקבל ההחלטות של השרים, של הפקידים ושל הממשלה. לכן עילות ההתערבות במשפט התפתחו בפסיקה של בית המשפט ובמסגרתן נבחנים כמה שלבים: האם יש סמכות לפעולה או להחלטה, האם היה הליך ראוי והאם שיקול הדעת של מי שקיבל את ההחלטה הופעל כדין. כאן בוחנים האם הרשות קיבלה החלטה בתום לב, בשוויון, במידתיות, תוך הימנעות משקילת שיקולים זרים, ובכפוף לכיבוד זכויות האדם. כמו כן, במסגרת זו מחויב השלטון לפעול "בסבירות".
למה בסבירות? כי הממשלה היא הנאמן של הציבור. לא רק של הציבור שבחר בה, אלא של כל הציבור. ולכן מוטלת עליה החובה לפעול בסבירות ולמען האינטרס הציבורי. בית המשפט מתערב רק כאשר ההחלטות הן "בלתי סבירות באופן קיצוני". כלומר, הממשלה או השרים יכולים לקבל אלפי החלטות שונות, אך כאשר הם לא שקלו שיקולים מהותיים או איזנו בצורה לא נכונה וקיצונית בין השיקולים – רק אז יתערב בית המשפט.
עילת הסבירות היא בעצם "כלי" שמאפשר לבית המשפט לוודא שהממשלה והרשויות מקבלות החלטות בצורה תקינה. כיוון שיש לשלטון חובה לפעול בסבירות, לנמק את ההחלטות, לפעול משיקולים עניינים, רציונליים, בצורה עניינית - תפקידו של בית המשפט היא לוודא שזה מתקיים.
אפשר בהחלט לנהל דיון סביב עילת הסבירות, גבולותיה ותחולתה. על כך דנים בכירי המשפטנים שנים. לכן, אילו ההצעה הייתה מבקשת לטפל באופן אמיתי במורכבות של עילת הסבירות, הצעת החוק הייתה עוסקת בהגדרת חובת הסבירות וגבולותיה. אבל לא את זה היא עושה. במקום זאת, ההצעה חוסמת בצורה מוחלטת את סמכותו של בית המשפט לפסול החלטה של ראש הממשלה, הממשלה, שר או נבחר ציבור אחר, גם אם היא בלתי סבירה באופן קיצוני. עד היום אגב, בית המשפט עשה שימוש מאד מדוד ומאופק בעילה זו, ובניגוד לטענות שלפיהן "בג"ץ מנהל את המדינה", הממשלה היא זו השולטת והמנהלת.
המשמעות של קבלת התיקון לחוק היסוד היא, למשל, שתהיה לממשלה ולשרים יד חופשית במינויים ובפיטורים. הממשלה תוכל לפטר את שומרי הסף, את היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, המפכ"ל, הרמטכ"ל וכל מי שהמינוי שלו הוא מינוי של הממשלה. הממשלה תוכל למנות במקומם גם אנשים לא ראויים, מקורבים ואפילו מושחתים. זה ייתן אור ירוק לממשלה למנות לא לפי העיקרון של שוויון ההזדמנות אלא לפי העיקרון של "קשרים במקום כישורים". הקריטריון היחיד למינוי יהיה נאמנות למי שממנה. במקום "שומרי סף" הנאמנים לציבור, לטוהר המידות ולמנהל התקין אנחנו עלולים לקבל "שומרי ראש" הנאמנים לשרים.
בנוסף, בתקופת בחירות, לאחר שהכנסת מתפזרת, תוכל הממשלה (המכונה בתקופה זו "ממשלת מעבר") לפעול ללא "חובת איפוק" – להיטיב כלכלית עם סקטורים מסוימים על חשבון הקופה הציבורית, לקבוע מינויים ללא מגבלה וללא כל פיקוח של הכנסת (שכבר התפזרה), לקבל החלטות ארוכות טווח ללא אמון הציבור וללא לגיטימציה.
כדאי לזכור: שלטון שרוצה לפעול לטובת האזרחים, בצורה עניינית – ומשיקולים ראויים - לא פוחד מסבירות. רק שלטון שמעוניין אולי בהחלטות קיצוניות, מופרכות, מושחתות או שרירותיות פוחד מסבירות. כי במקרים קיצוניים כאלה, שהיו עד עכשיו נדירים, בית המשפט מגביל את הכוח של השלטון.
רק בשנה שעברה נפסק כי החלטתו של שר האוצר להפסיק את סבסוד מעונות היום עבור משפחות אברכים באופן מיידי, ללא שום תקופת היערכות, הייתה בלתי סבירה באופן קיצוני. גם ההחלטה שלא למגן כיתות בבתי ספר בשדרות הייתה החלטה בלתי סבירה. אם תעבור הצעת התיקון, המשמעות תהא יכולת בלתי מוגבלת של השרים לקבל כל החלטה העולה על רוחם.
וזה הסיפור כולו: השלטון רוצה כוח בלתי מוגבל, לפטר את מי שהוא רוצה, למנות לתפקידים בכירים את מי שהוא רוצה. ובשביל לעשות זאת, הממשלה צריכה "להתגבר" על בית המשפט - ליצור לעצמה סוג של חסינות. אז היא תוכל לעשות כל מה שהיא רוצה – בלי שום מגבלה.
מומלץ להסתכל על התמונה בכללותה. לא רק על חלק אחד של ה"פאזל". הסבירות היא רק פרט אחד, התכנית כולה גדולה הרבה יותר. היא זוכה לשם "רפורמה". מטרתה היא להיפטר מביקורת שיפוטית, ולרכז בידי הממשלה (הקואליציה) כוח בלתי מוגבל. על חמישה נושאים עיקריים דיבר שר המשפטים יריב לוין בחודש ינואר האחרון במסגרת הצעת הרפורמה שלו: על פסקת התגברות ברוב 61, על ביטול עילת הסבירות, על כך שהעליון לא יכול לבטל חוקי יסוד ושהיועצים המשפטיים במשרדי הממשלה יהיו משרות אמון ועל שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. כל ההצעות האלה עדיין כאן, על השולחן.
מה משותף לכל ההצעות האלה? ראשית, שכל מה שכרגע ממלכתי, מקצועי, נייטרלי ואובייקטיבי במערכות הציבוריות – יהפוך להיות "של השלטון". שנית, שהשלטון מבקש לעצמו כוח בלתי מוגבל. לא טובת האזרחים לנגד עיניהם. רק כוח.
על כן ראוי היה לה, לסבירות, שתידון בצורה מקיפה וראויה, רצינית, מנומקת ובעיקר מוסכמת. יש בהחלט מה לתקן סביב עילת הסבירות, כמו גם בתחומים אחרים במערכת המשפט. אבל האם חקיקה חפוזה, כמעט דורסנית, היא הדרך לעשות זאת? פשוט לא סביר בעיניי.
המאמר פורסם לראשונה באתר ערוץ 7