פרשת הפצ"רית: הרס עצמי בשם הדמוקרטיה והדרכים לתיקונה
כל המשתתפים בשיח הציבורי בישראל יעשו טוב אם ינצלו את הפרשה המדהימה הזו כדי לתקן את המערכת המשפטית, לא כדי לצבור נקודות מול יריבים אידיאולוגיים
Photo by Oren Ben Hakoon/POOL
מעשיה לכאורה של הפצ"רית תומר-ירושלמי, כפי שעולים ממה שהתפרסם עד כה, שומטי לסת. לפנינו תערובת בלתי תיאמן, מסוכנת במיוחד, שנרקחה בידי בכירה במערכת אכיפת החוק, שלפי הפרסומים כוללת הדלפה מכוונת של סרטון בגנות חיילי צה"ל, סרטון שיש חשש שהוא ערוך (טרם התברר בידי מי נערך) ונוצל בידי הגרועים באויבינו להפצת שקרים על ישראל, שיבוש הליכים והטעיית בית המשפט, העלמת ראיות, והחמור מכל – ניצול המשרה המשפטית הרמה תוך השחתה פנימית של מערכת המשפט.
תומר-ירושלמי לא ניצלה את כוחה לרעה מתאוות בצע או לקידום אינטרסים אישיים. לו כך הייתה עושה, ניתן היה לפטור זאת כמקרה נוסף של שחיתות שלטונית. אולם חטאה חמור הרבה יותר. במקום להילחם בכלים משפטיים בחשודים בעבירות חמורות, היא ניצלה לרעה את כוחה המשפטי כדי להיאבק בזירה הציבורית והתקשורתית באמצעים פסולים נגד מי שהיא תפסה כאיום על הפרקליטות הצבאית ועל שלטון החוק. בכך היא עצמה טשטשה את הקו הדק, אך הקריטי, שמבחין בין שמירה על הדמוקרטיה ושלטון החוק לבין התערבות משפטנים בשיח הציבורי ובמחלוקות הפנימיות של החברה הישראלית.
מה שהופך את מעשי הפצ"רית וקציניה לחמורים כל כך אינה רק עצם ההתנהלות הפלילית שנעשית בידי גורמים משפטיים כה בכירים, אלא הניצול של כלים פליליים אלה כדי להתערב בשיח הציבורי ולהטותו. תומכי תיאוריית הדיפ-סטייט, המאמינים כי פקידים ומשפטנים שולטים בחיינו ומהנדסים לנו את התודעה, לא יכלו לבקש לעצמם הוכחה חזקה יותר מן המתנה שהעניקה להם תומר-ירושלמי. אם אכן יוכחו החשדות המיוחסים לפצ"רית, מדובר בלא פחות ממגה-פיגוע בדמוקרטיה הישראלית, שנזקי ההדף שלו יורגשו זמן רב.
בעת הזאת, אסור למגיני הדמוקרטיה ושלטון החוק לצופף שורות ולהגן על הבלתי-ניתן-להגנה. יש לגנות קולות שונים במחנה הליברלי שמנסים להמעיט בחומרת מעשיה של הפצ"רית, או להסיט את הדיון באמצעות טיעוני וואטאבאוטיזם אל אשמת הקואליציה ותומכיה. את התפוחים הרקובים המאיימים על הדמוקרטיה הישראלית חובה לסלק ולהוקיע גם אם הם באים מתוך מערכת המשפט עצמה. זהו אינטרס ראשון במעלה עבור כל מי שערך שלטון החוק יקר בעיניו. מגיני הדמוקרטיה צריכים להיות ראשונים לתבוע את מיצוי הדין עם תומר-ירושלמי. על פניו נראה, כי השחיתות שנחשפה אינה מוגבלת לפצ"רית, אלא מלמדת על רקבון שפשה בחלקים נוספים בפרקליטות הצבאית. יש לקוות לחקירה יסודית ושקופה, שתוביל לניקוי אורוות חיוני ובנייה מחדש של הפרקליטות הצבאית, שיש לה תפקיד חשוב במערכת אכיפת החוק ושמירת האתוס המוסרי של צה"ל, ומרבית אנשיה פועלים בצורה מקצועית והגונה.
גם היועצת המשפטית לממשלה תצטרך להשיב תשובות כנות על שאלות נוקבות, האם לא עצמה את עיניה בפני מה שהיה אמור להדליק נורות אדומות והאם עשתה די כדי לברר את האמת. נכון תעשה היועמ"שית אם תיזום בעצמה דרכים לשכנע את הציבור כי היא אינה חוששת מחקירה יסודית ואפקטיבית של הפרשה, שתיעשה בידי גורמים מקצועיים בלתי-תלויים, ושתכלול גם את לשכתה שלה. כשם שטוענים, בצדק רב, כי נאשם בפלילים אינו יכול להתערב בהדחת היועמ"שית שאחראית על הגשת כתב האישום נגדו, כך ראוי יהיה אם היועמ"שית תימנע מלנהל את החקירה, שאמורה לבחון בין השאר גם את חלקה של משרדה בפרשה נוראה זו.
בצד הגינוי הנחרץ והבלתי מתפשר של מעשי הפצ"רית ושותפיה, צריך גם להזהיר מפני מי שמנסים "לתפוס טרמפ" על פרשה זו למטרות לא ראויות. כך למשל, יש הדוחפים בכל כוחם לכך שאשמת הפצ"רית תוביל לזיכויים של החשודים בהתעללות במחנה שדה תימן. להם יש לומר את הברור מאליו: הנגע העמוק והחמור שהתגלה במשרדה של הפצ"רית, לא מנקה באופן אוטומטי את החשודים בהתעללות, ולא מצדיק את המעשה החמור של אלה שחצו את הקו האדום כשפרצו לבסיס צה"ל כמחאה על המעצרים. האשמה במקרה זה אינה משחק-סכום-אפס: אשמת הפצ"רית אינה זיכויים של החשודים בהתעללות. אין מניעה לוגית שאכן הייתה התעללות באסירים ביטחוניים ושגם הפרקליטות הצבאית השחיתה את דרכה. את אלה כמו אלה צריך לחקור עד תום, ולמצות את הדין עם מי שיימצאו אשמים.
לא פחות חמור מכך הם תומכי המהפכה המשפטית שאינם מסתירים את כוונתם לנצל את פרשת הפצ"רית כדי לקדם את ההפיכה נגד מערכת המשפט שניסו להוביל, עד כה ללא הצלחה יתירה, מראשית 2023. יריב לוין ושמחה רוטמן יכולים לשלוח פרחים לביתה של תומר-ירושלמי, על השירות הטוב שעשתה לניסיונותיהם להחליש את מערכת המשפט ולהשתלט עליה. חובה להזהיר מפני ניסיון זה, באמצעות ההבחנה הקריטית הבאה. יש להבחין בין חשיפת בעיות פרסונליות במערכת המשפט, הנוגעות לאישים שחטאו וניצלו את כוחם המשפטי לרעה, לבין טענות אודות בעיות מבניות של עודף כוח שניתן למוסדות משפטיים מסוימים. פרשת הפצ"רית שייכת במובהק לסוג הראשון ולא השני. הראיה לכך היא שאין מי שטוען כי בעקבות הפרשה יש להגדיר מחדש את מבנה הפרקליטות הצבאית או לשנות באופן מהותי את היקף סמכויותיה. הבעיות שנחשפו נגעו לשימוש פסול שעשתה הפצ"רית בכוח שבדין ניתן לה. גם השאלות שהתעוררו בפרשה זו לגבי אופן תפקודה של היועמ"שית אינן נוגעות לסוגיות העקרוניות אודות מבנה הייעוץ המשפטי לממשלה, כגון המעמד המחייב של חוות הדעת שהיא נותנת לממשלה או פיצול תפקיד היועץ והתובע הכללי. לכן, יש לגנות את מי שינסו למנף את פרשת הפצ"רית, שהיא חמורה מאין כמותה, כדי לערוך שינויים אחרים לחלוטין במבנה מערכת המשפט, כגון סירוס כוחו של היועץ המשפטי לממשלה או השתלטות על הוועדה לבחירת שופטים.
פרשת הפצ"רית מלמדת עד כמה נורא כאשר אישים במערכת המשפט מנצלים את כוחם לרעה ובכך מביאים במו ידיהם להרס הדמוקרטיה ושלטון החוק. המענה לכך אינו יכול להיות במטבע דומה של הרס נגדי של מערכות אכיפת החוק. החלשת הכוח של מערכת המשפט והעצמת כוחם של הפוליטיקאים לא צפויה לפתור את בעיית ניצול הכוח לרעה, אלא להסיט אותה מן המערכת המשפטית אל המערכת הפוליטית, שם היא עלולה להחמיר פי כמה.
טוב יעשו כל המשתתפים בשיח הציבורי אם ינצלו את הפרשה החמורה של הפצ"רית כדי לתקן את מערכת החוק, ולא כדי "לעשות סיבוב" על היריבים האידיאולוגיים. הלקח העיקרי שיש להפיק מפרשת הפצ"רית הוא החשיבות של ניתוק מערכת המשפט מן הזירה הפוליטית ומן הוויכוח הציבורי, ניתוק שצריך להישמר הן מצידם של הפוליטיקאים ולא פחות מכך מצידם של אנשי מערכת המשפט עצמם.
פורסם לראשונה ב"וואלה"
