ההצבעה על התקציב: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול

שר האוצר סמוטריץ וח"כ אריה דרעי אחרי ההצבעה על התקציב השבוע | Photo by Yonatan Sindel/Flash90

הבן הרשע של ההגדה הוא זה ש"מוציא את עצמו מן הכלל". שמדבר ב"אני" ו"הם", שאומר כי "העבודה הזאת" היא "לכם ולא לו". ההצבעה על תקציב המדינה השבוע הייתה רגע של רשעות כזו. העדפת תקציבים מגזריים על־פני צרכי הכלל, פיצוי חייבי גיוס למרות שלא נתנו כתף תחת האלונקה המשותפת, וניסיון להקטין את מחיר ההשתמטות. ההגדה מגנה התנהגות כזו בבוטות ואפילו מנבאת-מקללת את הבן הרשע: "אילו היה שם [ביציאת מצרים] לא היה נגאל". חג החירות בפתח, חירות שיש בה אחריות. אולם אלה היו השבוע רחוקות מאד ממליאת כנסת ישראל. הבן הרשע התלכד עם הבן החכם והמתוחכם שהצליחה דרכו, ולתמימי הדרך לא נותר אלא לנשוך שפתיים, לחרוק שיניים וכששוב יגיע צו־8 לקום וללכת, בלי לדעת לשאול.

"הצבא צועד על קיבתו", אמר נפוליאון, אבל המציאות מלמדת שגם משתמטי הצבא לא שונים. תמריצים כלכליים, בעיקר שליליים, היוו תמיד זרז מדיניות שהשפיע על התנהגות, גם אצל החרדים. לפני שני עשורים ראינו כיצד "גזירות" שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, הביאה גברים חרדים לשוק העבודה. כיום, לאחר עשור של ירידה דרמטית (36%) בשיעורי גיוס הגברים החרדים, החלו הסנקציות לפעול והמספרים החלו לעלות. שנת הגיוס 2024 הביאה לעליה מסוימת בגיוס חרדים, שהלכה והתחזקה מאז. המספרים רחוקים מלהשביע רצון, בעיקר על רקע המלחמה, האבדות הקשות ושחיקת חיילי הסדיר והמילואים. גם כיום מתגייסים בשנה פחות מ-5% מכלל "בריכת" חייבי הגיוס החרדים (לעומת 88%-90% גיוס באוכלוסיות המשרתות). יתר על כן, רבים מהנספרים כחרדים כבר אינם כאלה בעת גיוסם. ואף על פי כן ולמרות הכםול, כיוון המגמה החל להשתנות. אם חוק הפטור מגיוס אכן לא יתחדש לאחר פגרת הכנסת, ניתן יהיה לצפות לעלייה נוספת. מי שהמתין להשתחרר מן הסנקציות בעזרת חוק פטור חדש יבין כי עליו לבחור בין שירות מתוגמל לעוני עברייני, ואולי יעז לפרוץ את הדרך.

אבל כל זה, כאמור, תלוי בקיומן של סנקציות כלכליות על ההשתמטות משירות. מאז אפריל 2024 איבדו חייבי הגיוס את תקציב הישיבות (כ-540 מיליון ₪ מתוך כ-1.5 מיליארד שהוקצו לישיבות בתקציב הנוכחי), במרץ 2025 איבדו את סבסוד מעונות היום (כ-100 מיליון ₪ מתוך כ-380 מיליון ₪), בינואר 2026- את הנחת הביטוח הלאומי (כ-80 מיליון ₪ מתוך כ-180 מיליון). גם רבות מן המלגות לאקדמיה ולהכשרה מקצועית הותנו ב"הסדרת המעמד מול הצבא". אם תציית הממשלה להנחיות בג"ץ, יתווספו אמצעי לחץ נוספים כגון הגבלת השתתפות במכרזי דיור ממשלתיים, שלילת הנחות ארנונה ועוד. יחד עם המגבלות על יציאה מן הארץ ומעצרי המשתמטים נוצר אפקט עקבי. הישיבות פתחו במסעות גיוס משאבים, העלו תשלומי הורים והפחיתו שירותים, אולם לצד זאת גוברת גם מגמת הגיוס.

ההתנהלות סביב התקציב בוועדת הכספים ובמליאת הכנסת מסוכנת ומדאיגה לא רק בגלל מאות המיליונים שנלקחו מתקציבי מיגון, רווחה וחינוך למטרות מגזריות, אלא בגלל הנזק לתמריצי הגיוס. כאשר בחור חרדי בן 18 צריך להכריע על מסלול חייו, ושוקל עד כמה עבריינות הגיוס תפגע בו, עליו להרגיש כי כף המאזניים הנוטה לגיוס כבדה ומכריעה. אם אדריכלי תקציב המדינה עושים כל מאמץ לפצות את חייבי הגיוס ולשלם להם עבור השתמטותם, המאזניים מתערערות.

כך למשל, בתקציב 2026 ממשיכים לשמור ב"רזרבה" את 540 המיליון ₪ שנשללו מתלמידי ישיבות חייבי גיוס כדי שיוכלו לחזור ולזכות בהם ברגע שיעבור חוק פטור. 200 מיליון ₪ נוספים נשמרים לרגע שבו תצליח הממשלה לבדל בין חייבי גיוס ושאינם, משימה שהבטיחה להשלים כבר בתקציב 2025 ולקזז כספים שנתקבלו שלא כדין ולא עמדה בכך. עוד כמעט 100 מיליון ₪ מועברים דרך תקנות שונות כמלגות לאברכים שחונכים ילדים, ובכך מפצים אותם בפועל על תקציב הישיבות שנשלל. פיצוי נוסף מופיע בדמות השוואת התקצוב של תלמידי חו"ל (שלא חלה עליהם חובת גיוס) לתלמידים ישראלים - עוד 60 מיליון ₪ וכן הלאה. התקציבים הללו עלולים לשמש מעקף להוראת בג"ץ ולהביא לכך שחוטא יצא נשכר. המדינה שביד אחת דורשת גיוס, מחריבה בידה השנייה את השינוי החיובי שמתעורר בשטח.

מאז ומעולם הסעירו ארבעת הבנים - החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול - את דמיונם של אנשי הרוח והסופרות, הפרשנים והמאיירות, וכל אחד אימץ אותם אל האקטואליה של זמנו. בהגדות מסורתיות גלותיות צויר תלמיד הישיבה כבן החכם, בעוד הציוני או הקומוניסט סומן כבן הרשע, ואילו בהגדות ציוניות הפך החלוץ לחכם, בעוד הבורגני בתפקיד הרשע והדתי נחשב לתם. פרשנויות מעולם החסידות ותנועת המוסר ראו בבנים חלקים שונים של אותו אדם המתרוצצים בקרבו ונאבקים ביניהם, כותבות פמיניסטיות ניסו להתחקות אחר קולן של ארבע הבנות, וזווית פסיכולוגית הפכה את הבנים למשפחה רב-דורית, הקרועה בין ההורה המיושב לבן המרדן.

ערב חג החירות והאחריות, אנחנו מוצאים עצמנו מייחלים למציאות שבה יוכלו הבנים והבנות לחיות זה לצד זה בשוויון ובאחווה. כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, אולם המגוון התרבותי והזהותי אינו מביא לחוסר שוויון, להעדפה מגזרית, לפטור מחובות ולהטלת בחירתך באורח חיים מסוים על גבו של האחר. על חלוקת התקציב לבטא ערכים חברתיים הנותנים מקום לשוֹנוּת, אך העדפה למי שמכניס עצמו עם הכלל, שותף בעול. הוא גם זה שזוכה על ידי "פשט" ההגדה לכתר החוכמה.