מאמר דעה

התיקון לחוק האזרחות וישראל כמדינה מתוקנת

10 באוקטובר 2010 | מאת: שירי קרבס

במסגרת הוויכוח על ההצעה להתנות את קבלת האזרחות הישראלית בהצהרת אמונים – לא רק "למדינת ישראל" (כמו שהחוק הקיים דורש), אלא למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, נטען בין השאר שהנוסח המוצע בתיקון דומה להצהרות נאמנות המקובלות במדינות רבות, מהמתוקנות בעולם, ושהוא עולה בקנה אחד עם רוחה של הכרזת העצמאות. להלן אבקש לבחון את הטיעונים האלה.

ראשית, במדינות מתוקנות רבות - ואף במדינות מתוקנות פחות - המבקשים להצטרף לשורות המדינה אינם מתבקשים להצהיר אמונים לדת, לאמונה או לאידאולוגיה כלשהי, אלא רק לחוקה הדמוקרטית ולעקרונות הדמוקרטיה מתוך התחייבות לכבד את חוקי המדינה. כך למשל הצהרת האמונים לארצות הברית כוללת התחייבות לתמוך בחוקת ארצות הברית וחוקי המדינה ולהגן עליהם; באנגליה, בקנדה ובניו זילנד הצהרת הנאמנות מתייחסת למלכה מתוך התחייבות לקיים את חוקי המדינה(בקנדה ובניו זילנד גם התחייבות למילוי החובות האזרחיות); באוסטרליה יש להצהיר אמונים למדינה ולתושביה, לערכי הדמוקרטיה, לזכויות ולחירויות הנובעות ממנה ולהתחייב לקיים את החוק; בנורווגיה הצהרת הנאמנות מתייחסת למדינה ולחברה הנורווגית, לערכי הדמוקרטיה ולזכויות האדם; בסינגפור יש להצהיר אמונים למדינה ולהתחייב לקיים את חוקיה; ובבלגיה נוסח ההצהרה כולל התחייבות לכבד את החוקה, את חוקי המדינה ואת האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות וחירויות.

גם במדינות מתפתחות או במדינות שבהן מיעוטים ומחלוקות פנימיות יש נוסחים דומים - ניטרליים - של הצהרת נאמנות. בהודו למשל המדינה דורשת הצהרת אמונים לחוקה והתחייבות למילוי החובות האזרחיות; בסין הדרישה היא להצהיר אמונים לחוקה ולהתחייב לכבד את הסדר והמשמעת הציבוריים ואת האמנה החברתית; ובפיליפינים קיימת הצהרת אמונים למדינה ולחוקה מתוך התחייבות לקיים את חוקי המדינה.

בהודו אין צורך אפוא להישבע אמונים ל"מדינה הינדית", בארצות הברית אין צורך להישבע אמונים לדת הנוצרית, ואפילו בסין אין צורך להצהיר אמונים לקומוניזם. אכן, קשה לומר שהדרישה להישבע אמונים ל"מדינה יהודית" היא טבעית ומקובלת. להפך - מדינות רבות מבקשות מהמצטרפים החדשים לשורותיהן להתחייב לכבד לא את מאפייניהן הייחודיים, אלא את עקרונות היסוד הכלליים של המשטר הדמוקרטי וזכויות האדם. צעידתה של ישראל בנתיב של בידוד ובידול, של הדגשת שונותה ודתיותה, עלולה להחמיר את בידודה בעולם ולפעול לסיכול הרצון הברור המגולם במגילת העצמאות "לקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים".

שנית, הטענה שהתיקון לנוסח הצהרת האמונים הוא "ברוח מגילת העצמאות" מקוממת ומהווה שימוש ציני במסמך חשוב זה. במגילת העצמאות נכתב כי "אנו מצהירים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". ובהמשך הובהר כי המדינה "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". בייחוד הודגש במגילה שתושביה הערבים של המדינה יהיו זכאים ל"אזרחות מלאה ושווה" ול"נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים" של המדינה. רוח זו, של שוויון אמתי ושותפות מלאה, אינה שורה על נוסח הצהרת הנאמנות המוצעת. הצהרת אמונים למדינה יהודית כתנאי לקבלת אזרחות אינה מאפשרת שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחי המדינה ללא הבדלי דת, ואינה מקנה אזרחות מלאה ושווה לתושביה הלא-יהודיים של המדינה, שכן בני משפחותיהם של אזרחים לא יהודים שיבקשו לחיות עמם בארצם ייאלצו להישבע אמונים לדת היהודית - שאינה דתם - ולא רק למדינה, למוסדותיה ולחוקיה. למעשה, משמעותה - וכוונתה - של הצעת חוק אומללה זו היא הנצחת האפליה נגד ערביי ישראל ועיגונה בדבר חקיקה; הגברת היריבות בין הרוב היהודי למיעוט הערבי במדינה; ודחיקת המיעוט הערבי משותפות מלאה ואמתית בה, ביסודותיה החברתיים ובמוסדותיה הציבוריים. ולראיה - חבר הכנסת דוד רותם, שכבר לפני כשנה הגיש הצעה קיצונית עוד יותר ברוח זו, הדגיש כי יפעל לקידומה המהיר של ההצעה החדשה בתגובה לפעילותה של חברת הכנסת הערבייה חנין זועבי. במפלגת ישראל ביתנו, שהצעה זו הייתה נדבך עיקרי במצע הבחירות שלה, הדגישו כי אף שהיא אמורה לחול על אזרחים חדשים בלבד, היא מבטאת את מחויבותו של כל אזרח להבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

ולבסוף, לצד החרפת בידודה של ישראל בעולם והקצנת המתחים החברתיים מבית, הצעת חקיקה זו נושאת עמה גם פגיעה קשה בעקרונות הדמוקרטיה שאין בצדה שום תועלת מעשית אמתית: מצד אחד החובה להישבע אמונים לדת, לאמונה, לאידאולוגיה או ללאום מסוים כדי לזכות בזכויות אזרח בסיסיות אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הדמוקרטיה - פלורליזם וחופש הדת והמחשבה. מן הצד האחר אין בה כדי להבטיח או לעגן את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אופייה של המדינה ויהדותה מובטחים ומעוגנים זה מכבר בדברי חקיקה רבים, הקובעים את מוסדות המדינה, את דרכיה, את חגיה ואת אופייה. הם קבועים בחוקים מהותיים כגון חוק השבות, המבקש לשמר את הדמוגרפיה של המדינה; בחוקים המגדירים את חגיה ואת חופשיה, המקבעים אורח חיים יהודי; וכן בסמלים כגון המנון המדינה או הדגל שלה. האומנם יש מי שמאמין באמת ובתמים כי חיובה של אישה ערבייה ממדינה זרה, הנישאת לבחיר לבה הישראלי, להישבע אמונים למדינה יהודית הוא שישמור על אופייה היהודי של המדינה? היש מי שטוען ברצינות כי ילדיה הערביים של אזרחית ישראלית המעוניינים לבוא ולהתגורר עמה בארצה חייבים להישבע אמונים ליהדותה של המדינה כדי להבטיח את המשך החיים היהודיים בה?

כיהודייה אשאל ואענה מיד: ודאי שלא. אופייה וערכיה של מדינת ישראל לא יושפעו מנוסח הצהרת האמונים שנשבעים לה אזרחים חדשים שאינם יהודים. חגיה וסמליה, מוסדותיה וחוקיה לא ישתנו אם בני משפחותיהם של אזרחיה הערבים של המדינה יבטיחו לכבד את חוקיה של המדינה, כמו שהם עושים עד כה; או אם יצהירו אמונים למדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, כמו שמבקש התיקון החדש. השינויים היחידים יהיו פגיעה בתחושת השייכות של המיעוטים החיים בקרבנו, וערעור יסודות השוויון, האחווה והרעות, החשובים וחיוניים ליציבותה ולבריאותה של החברה הישראלית לא פחות מיהדותה. והרי אין האמרה "ואהבת לרעך כמוך" כל התורה כולה?

עו"ד שירי קרבס היא עוזרת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומתמחה במשפט בין-לאומי באוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית.