בית המשפט פוסק והמדינה מצפצפת: על היכולת לאכוף משטר של זכויות אדם ועל ביזיון בית המשפט ב-2008
השנה חגגנו 60 שנה להכרזה הבינ"ל על זכויות האדם של האו"ם. 1948 היא אמנם השנה החשובה ביותר בעיני כל ישראלי, אך היא נזכרת בעולם כשנה שבה הכירו כלל האומות בזכותו של כל אדם באשר הוא אדם להגנה על זכויותיו - על הזכות לחיים, אבל לא סתם חיים - אלא חיים בכבוד. כבר מנסחי ההכרזה ב-1948 היו מודעים לבעייתיות שבהכרזות יפות. מנגנוני המדינה – והרשות המבצעת בפרט – לרוב אינם ששים להגביל את צעדיהם בשל פגיעה בזכויותיו של מי. לצורך הפיקוח על הרשויות המבצעות עומד בית המשפט, כמגינו של הפרט בריבו עם הריבון, כאוכף רעיון זכויות האדם. בית המשפט אמור לצאת כנגד הרשות כאשר היא פוגעת באזרחים הזכאים לזכויות, ולהוביל למדינה שבה יחיה כל אדם באשר הוא אדם בכבוד, כפי שהתכוונו מנסחי האמנה ההיא.
למרות הכוונה היפה הזו, בית המשפט שלנו אינו מסוגל למלא את תפקידו. המדינה, האמורה להרכין את ראשה בתחום זכויות האדם למול בית המשפט כמייצג הנפגעים, אינה מתאמצת אפילו להראות כאילו בכוונתה למלא את הוראותיו.
כך, ב-2002 בחן בג"ץ את הסדרי ההעסקה של העובדים הזרים בישראל, המכונים "הסדרי הכבילה". בג"ץ קבע, כי הסדרים אלו פוגעים בזכויות האדם של העובדים הזרים - על פי ההסדרים היה העובד כבול למעסיק אחד, ששמו הוטבע בדרכונו של העובד והלה היה נתון לחסדיו. העובד הפך לקניינו של המעסיק, ובג"ץ קבע כי הסדר כזה "זר מכל וכל לעיקרי היסוד המונחים בבסיסה של שיטתנו המשפטית" (מתוך בג"צ 4542/02). בעקבות זאת הורה בג"ץ לשר הפנים ולמדינה לקבוע נהלים חדשים, שיתאימו למשטר זכויות האדם שמכבדת השיטה הישראלית. בג"ץ גם קבע לוח-זמנים: עד דצמבר 2006, היינו 4 שנים לביצוע פסק הדין. כאשר פנתה המדינה לבג"ץ בטענה כי לא הספיקה לגבש את ההסדרים החדשים, ניתנה לה ארכה עד מרץ 07.
בנובמבר 2008 קבע בג"ץ, לאור בחינת מצב העניינים הנוכחי, כי עדיין לא קוים פסק הדין, ורשויות האכיפה פועלות כאילו לא ניתן פסק הדין הקודם. מדובר ב-6 שנים שעברו, שבהן מתקיים מצב חמור שהוכרז ע"י בג"ץ כפוגע באופן חמור, לא מידתי ולא סביר בזכויות אדם. לא נראה כי הזמן הרב שעבר מטריד את המדינה, משום שברור לה שהיא יכולה להמשיך ולמשוך את השופטים בתירוצי תקציב, סימני פעילות מינוריים, והשתהויות ממינים שונים.
באופן דומה, בחן בג"ץ בשנת 2006 את החלטת הממשלה בדבר אזורי עדיפות לאומית בחינוך. בית המשפט קבע כי יש לבטל את ההחלטה, בין היתר משום שהיא מפלה את תושביה הערביים של מדינת ישראל. המדינה קיבלה שנה שלמה לביצוע פסק הדין - כלומר לביטול השיטה המטיבה עם צרכניה היהודים של מערכת החינוך על פני הערבים. כמובן, שבתום השנה ביקשה המדינה ארכה נוספת, וקיבלה אותה. בנובמבר 2008 קובעת נשיאת בית המשפט בכעס כי משרד החינוך קיבל את פסק הדין ואת הוראת בית המשפט כהמלצה שאותה יכבד על פי סדר העדיפות שלו ובמועד שייקבע על ידו. עם זאת היא נעתרת לבקשת המדינה ומעניקה עוד שנה - עד למועד פתיחת בתי הספר ב1.9.09 - כלומר 3 שנים שבהם מופלים תלמידי מדינת ישראל הערביים באופן לא חוקי על פי קביעת בג"ץ.
בפסק דין אחר שניתן השנה בוחן בג"ץ את קיום פסק הדין שנתן ב-2002 ובו קבע כי אי אכיפת לימוד תכניות הליבה במוסדות המקבלים תקציב ממשרד החינוך הינה אפליה כפולה - אפליית המוסדות המוכרים שתקציבם מחולק עם מוסדות אחרים (בעוד הם נדרשים לעמוד בסטנדרטים נוקשים יותר), ואפליית הילדים הלומדים במוסדות שאינם מלמדים לימודי ליבה, שאינם מקבלים את שזכאים לקבל כלל הילדים בישראל - הזכות לחינוך. מדובר ב-6 שנים שבהם ממשיכה האפליה הכפולה שקבע בית המשפט להתקיים. השופטת פרוקצ'יה מצטטת את הנשיא שמגר בקובעו כי החובה לציית לפסק דין היא "ביטוי להכרח להסדיר חייה של חברה לפי נורמות בסיסיות המאפשרות קיומה של מסגרת מאורגנת בה שולט החוק". חובה זו חלה ביתר שאת על הרשות - הימנעות רשות שלטונית מציות לפסק-דין של ערכאה שיפוטית הינה מן החמורות ומן המדאיגות שבסכנות האורבות לשלטון החוק במדינה דמוקרטית - נקבע שם.
מקרים "קטנים" יותר קורים כמעט כל שבוע – רק לפני שבוע למשל נזף בג"ץ במדינה המתמהמהת כבר 8 שנים בתרגום טפסים בביטוח הלאומי לערבית.
יש מי שמפנים את האצבע המאשימה לכיוון בג"ץ עצמו – יש להכביד את האכיפה. מכאן אנו רוצים להוציא דווקא קריאה לכיוון המדינה - אם לא יכבדו הרשויות את פסיקת בג"ץ, לא יישאר דבר משמעותי בידיו. על הרשות לשמש דוגמא לאזרחים בכל הנוגע לציות לחוק ולפסיקת ביהמ"ש. אזרח המבין שמשרדי הממשלה אינם מקיימים את פסקי הדין ואין פוצה פה ומצפצף מבין כי הוא יכול שלא לציית לחוק - לא לשלם מזונות, חובות או לציית לחוק הפלילי - ודבר נורא לא יקרה. במקום לשמש כדוגמא טובה, ממשיכה לפגוע בתדמיתו של בג"ץ ובאמון הציבורי הרעוע גם כך בשנה האחרונה. אין סיבה לאזרח לראות את בג"ץ כמגינו, להאמין בו או להצדיק את דרכו אם אין לבג"ץ השפעה על המדינה. ואם אין בג"ץ מגינו של האזרח - מה סיבה לחזקו? לאפשר עצמאותו? כך, במהלך משולב מחלישים שר המשפטים ורשויות המדינה את בג"ץ - זה מאשים ואלה מתעלמות - שר המשפטים המחליש את בג"ץ מאפשר לא לציית לו, והמדינה שאינה מצייתת מאפשרת להחלישו.
ללא בג"ץ חזק, שלו מצייתים ומקיימים את החלטותיו, תמשיך ישראל להזדחל בסוף רשימת מדינות המערב בקיום זכויות אדם, בדאגה לאוכלוסיות הזקוקות ביותר לעזרה. אך הסכנה אינה רק לחלשים, כפי שחשים רבים מהפוגעים בבג"ץ (משום התחושה שלעולם לא יהיו הם במצב בו יזקקו להגנת השופטים) - מדינה שבה אין מגינים על השוויון ונרמסות זכויות אדם בסיסיות היא מדינה שבה כל דאלים גבר, "ארץ מקפחת יושביה". ועל כל יושביה להילחם למען לא יהיה כדבר הזה במקומותינו.