מי היה כאן עוד לפני בן גוריון?

הידעתם שבישראל של 2016 כל מי שרוצה להוציא עיתון קהילתי צריך לפנות למשרד הפנים לקבל רישיון? לא ידעתם? מעניין. החוק שמעניק את הסמכות לדרוש את הרישיון הזה נמצא איתנו עוד מלפני קום המדינה. חקיקה מנדטורית, בשפה המשפטית.

הידעתם שבישראל של 2016 יכולה הצנזורה הצבאית לבקש מכל אחד מכם, כל אחד מכם, לדרוש שיגיש לעיונה המוקדם כל דבר, כל דבר שאתם מתכוונים לפרסם, לפני הפרסום? לא ידעתם? מעניין. החוק שמעניק את הסמכות לדרוש את ההגשה המוקדמת הזאת נמצא איתנו עוד מלפני קום המדינה. חקיקה מנדטורית, בשפה המשפטית.

אל דאגה, אומרים לי. זאת חקיקה מיושנת ומקבלי החלטות יודעים לרסן את עצמם ולא להשתמש בה מעבר לצורך. האמנם? השבוע התפרסם שקבוצה של אזרחים, חלקם חסידי ברסלב ודתיים לאומיים, ביקשו לפרסם עלון קהילתי בשם "ישראלון", וביקשו רישיון ממשרד הפנים. התשובה היתה שלילית. הנימוק לסירוב היה שם העיתון דומה מידי לשם עיתון אחר, שקוראים לו "ישראל היום". בשבועות האחרונים התפרסם גם שהצנזורה הצבאית פונה ישירות למנהלי דפים ציבוריים בפייסבוק ודורשת מהם להגיש לה את הפוסטים שלהם לפני הפרסום, ושהיא מבקשת ממנהלי קבוצות ווטסאפ בכל מיני תחומים לצרף נציג שלה לקבוצות האלה. "רק כדי להיות בעניינים".

יש כמובן גם מקרים שבהם פקידי ציבור ונציגי ציבור פועלים מחוץ לגדר הסמכות שלהם. כאשר השרה מירי רגב מדברת על שינויים שהיא מתכוונת לעשות בגלי צה"ל, כאשר מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר מתחייב להשפיע על לוח השידורים של רשות השידור ולחייב אותה לרכוש הפקות כאלה או אחרות – הם פועלים מחוץ לסמכותם. צדיקה אחת בסדום בימים האחרונים היתה יושבת ראש הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, שבמענה לפניית חבר הכנסת זאב אלקין על מערכון ב"ארץ נהדרת" כתבה לו – "גם אם יש לי סמכות להתערב, בענייני תוכן אני נזהרת מאד".

כדאי לזכור שבהקשרים של תקשורת, המדינה ורשויותיה השונות נמצאות במצב של ניגוד עניינים מובנה כאשר הן מפעילות את סמכויותיהן. רישוי עיתונות, צנזורה צבאית, השידור הציבורי וגם הטלוויזיה המסחרית הם מרחבים שבהם המדינה נדרשת להסדיר את מי שאמורים להיות המבקרים שלה. הביקורת הזאת הכרחית כדי שהמערכות ימשיכו לתפקד כראוי. כדאי גם לזכור שתמיד אפשר לנקוט בסנקציות על ביטוי אחרי שנאמר – בין אם היתה בו הוצאת לשון הרע, הסתה לאלימות או לגזענות או גילוי סודות בטחוניים. ברוב המרחבים של חיינו לא עוצרים אותנו מלפעול, אלא עונשים לאחר מעשה ככל שהדבר נדרש. לכן, מעטים המקרים שבהם הצנזורה מראש היא קריטית והכרחית לביטחון המדינה ובהם ורק בהם יש להתערב מראש.

קל מאד לפגוע בזכות לחופש ביטוי, יותר מאשר בזכויות אדם אחרות. אי אפשר לסמוך רק על פקידים אצילים שידעו לרסן את עצמם. בעת הזאת כדאי לקרוא לביטול הסדרים מנדטוריים אנטי דמוקרטיים והחלפתם בהסדרים המתאימים לעולם מתקדם ודיגיטלי. כדאי לקרוא גם לחקיקת חוק יסוד שיעגן את המחוייבות כלפי הזכות לחופש ביטוי ועיתונות. זה צעד שיגן על כולם- מהימין הקיצוני ועד לשמאל הקיצוני.

ד"ר תהילה שוורץ־אלטשולר היא מנהלת המרכז לערכים ומוסדות דמוקרטיים וראשת התוכנית לרפורמות במדיה; עו"ד אלעד מן הוא היועץ המשפטי של תנועת "הצלחה", התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת

המאמר פורסם ב"מעריב"