לפי מה מכריעים הבוחרים – אז והיום?
השאלה לפי מה מכריעים הבוחרים בעבור מי להצביע נותרת ללא מענה חד-משמעי. אלו גורמים השפיעו על הבוחר הישראלי ב - 1949 ואלו היום? והאם ניתן לפענח מה באמת קובע כיצד יצביע האזרח?
השאלה כיצד מחליטים האזרחים למי להצביע היא אולי הסוגיה הנחקרת ביותר במדע המדינה, והתשובה עליה היא לבטח ה"מצרך" המבוקש ביותר על ידי פוליטיקאים. רוב המחקרים מתמקדים במתאם שבין נטיות ההצבעה לבין גורמי רקע מסוימים, שהם הלאום שאליו משתייך המצביע, מוצאו העדתי, מעמדו הכלכלי, מינו, גילו, ובישראל בפרט – מידת דתיותו. ואכן היכולת הסטטיסטית לנבא כיצד יצביע אזרח מסוים בהינתן משתני הרקע הללו השתכללה מאוד. אולם עדיין רב הנסתר על הגלוי, והאזרחים כנראה מורכבים יותר מכל תוכנה סטטיסטית. לולא כך יכלו נתוני האוכלוסין של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לנבא את הרכב הכנסת.
כיוון נוסף של מחקר מתמקד בניסיון לזהות מודלים אחרים שלפיהם פועלים בני אדם בבואם לקבל הכרעה עבור מי להצביע. מודל הבחירה הרציונלית מניח כי האזרח מפעיל שיקולים המבוססים על מידע רב, משווה בין החלופות, ובסופו של דבר מכריע לטובת החלופה שתממש את מרב האינטרסים שלו. קיימים מודלים רציונליים נוספים: כאלה המניחים שההכרעה הרציונלית מבוססת על ניסיון העבר, כלומר על פעולתם של המועמד או של המפלגות בעבר; כאלה המבססים את ההצבעה על עמדת המפלגה או על עמדת המועמד בנושא אחד בלבד שקרוב ללב האזרח; כאלה המכריעים על בסיס רציונלי מוגבל דוגמת "כללי אצבע" והנחות פשטניות ("X טוב להיספאנים"). קיימים גם מודלים המייחסים חשיבות רבה יותר להיבטים פסיכולוגיים ולהיבטים של זהות: כך למשל, מודל המניח כי ההכרעה למי להצביע מתבססת על מסורת משפחתית (אדם מצביע כפי שהצביעו הוריו, למשל), או על הבניית זהות חברתית מוכללת יותר, דהיינו אדם רואה עצמו לא רק כמצביע למפלגה מסוימת אלא כמגלם בעצמו את ההווי, את המסרים ואת הערכים של המפלגה ("אני דמוקרט", "אני רפובליקני") (Lau and Redlawsk, 2006). נמצא גם שמצביעים נוטים להעדיף מפלגה או מועמד המזוהים עם הקבוצה החברתית שאליה הם משתייכים (Ben-Bassat and Dahan, 2012).
אולם, כאמור, מודלים אלה, וכן מתאמים סטטיסיטיים בין משתני רקע לבין נטיות הצבעה אינם יכולים לנבא במדויק את הכרעתו של הבוחר. בדמוקרטיות מערביות רבות בכלל ובישראל בפרט אנו עדים בעשור האחרון לגידול בתופעה של "קולות צפים" ובניידות גדולה של קולות בעקבות אבדן הנאמנות המפלגתית. השינויים הללו נוסף על השינויים במפת המפלגות, המאפיינים את ישראל, הופכים את תוצאות הבחירות קשות לניבוי.על השינויים במפת המפלגות ראו קניג, 2009; הימיין-רייש, 2009. יתרה מזו, כאשר שואלים את הבוחרים עצמם מה משפיע על החלטתם במי לבחור, הם מתקשים להכריע.
כאמור מחקרים מצביעים על גורמים שונים שעשויים להכריע את הכף לטובת מפלגה זו או אחרת. מעניין לבחון אם במהלך השנים השתנה משקלם היחסי של הגורמים הללו.
כבר ב-1949 ערך המכון למחקר חברתי שימושי (כיום מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה) סקר אשר בחן את עמדות הציבור לגבי היבטים שונים של המערכת הפוליטית וסוגיית הבחירות (בלאנדר, 2008). בעניין הגורמים הקובעים את החלטת המצביעים נשאלו הנחקרים "מהו הגורם שהיה לו יותר משקל בהכרעתם בבחירות: אישי המפלגה, מצע המפלגה או מעשיה בעבר?". מהמחקר עולה כי מעשי המפלגה בעבר הם הגורם המשפיע ביותר, ואחריו – מצע המפלגה. הגורם האישי מוקם במקרה זה הרבה אחרי שני הגורמים האחרים. עורכי המחקר הסיקו מכך כי "המפלגות יכולות ללמוד מכאן כי בתעמולתן יש להדגיש קודם כל את מעשי המפלגה בעבר, ובשורה השנייה את המצע. תעמולה המבוססת על אישים של המפלגה – אינה קולעת למטרתה לפי דעת הקהל" (המכון למחקר חברתי שימושי, 1949). לפי סקר זה, המצביעים בראשית שנות המדינה הכריעו אפוא באופן רציונלי בהתבססם על הוכחות מעשיות ליכולתן של המפלגות לפעול בהסתמך על פעולתן בעבר. בתקופה ההיא היה מעמדה של האידאולוגיה כה איתן עד שזהות המועמדים כמעט שלא השפיעה על ההכרעה למי להצביע, משום שגם הנבחרים עצמם היו נתונים תחת שבטן של האידאולוגיה ושל המשמעת המפלגתית, כך שהם לא נבחרו כיחידים אלא כשלוחה של המפלגה שאותה הם משרתים.
יותר משישה עשורים אחרי בחן מדד הדמוקרטיה, 2012 אף הוא את השאלה מהם הגורמים המשפיעים ביותר על החלטתם של הבוחרים. מהתשובות עולה כי בניגוד לעבר, כיום הגורם המשפיע ביותר הוא זהות ראש המפלגה, לאחר מכן, בהפרש ניכר (בקרב היהודים), ממוקמים מצע המפלגה ופעילותה של המפלגה בעבר לטובת אנשים כמו המשיב. הגורמים שכמעט שאינם משפיעים על החלטת הבוחרים הם: רשימת המועמדים; סיכוייה של המפלגה להיות בממשלה לאחר הבחירות; והצבעת עבר למפלגה, כלומר נאמנות מפלגתית (הרמן ואחרים, 2012: 149, 233). הנאמנות המפלגתית פינתה אפוא את מקומה לשיקול האישי – מיהו האדם העומד בראש המפלגה. זהותם של חברי הכנסת לעתיד תופסת מקום שולי בקבלת ההחלטות, כלומר הרכב הרשימה כמעט שאינו משפיע לדברי רוב הנשאלים, וגם השיקול האסטרטגי של סיכויי המפלגה להיות בממשלה אינו מובא בחשבון על ידי רוב הבוחרים.
במחקר נוסף, מדד השלום לחודש אוקטובר 2012, התקבלו תוצאות שונות במקצת:יש לציין כי נוסח השאלות בסקרים היה שונה. במדד הדמוקרטיה צוינו בשאלה כמה גורמים (מנהיג, מצע, הסיכוי שהמפלגה תהיה בממשלה ועוד) ובמחקר של מדד השלום צוינו במפורש שני גורמים בלבד (אידאולוגיה ומנהיג). כאשר נדרשו הנשאלים לבחור בין המנהיג לבין האידאולוגיה כשיקול החשוב בבחירתם, הכריע הרוב לטובת האידאולוגיה: 49% בחרו באידאולוגיה ו-29% בלבד לטובת המנהיג. 15% סברו ששני הגורמים חשובים באותה מידה (יער והרמן, 2012; להרחבה ראו הלר, 2013). אפשר שהעובדה שמחקר זה נערך סמוך יותר למועד הבחירות מלמדת שככל שקרב רגע האמת, כך גוברת חשיבותן של עמדות המפלגות, אך בכל זאת ניכר שגם זהותו של המנהיג חשובה מאוד לכשליש מהבוחרים בקירוב. כך או כך, כאשר משווים את התוצאות למחקר שנערך לפני הבחירות הקודמות (ראו הלר, 2013), וכן לעבר .הרחוק, ניכרת עלייה בחשיבותו של הגורם האישי בהכרעת הבוחרים.
העובדה שכיום יותר מבעבר משפיעה זהותו של ראש המפלגה יכולה להיות מוסברת בתהליכי פרסונליזציה של הפוליטיקה שהתרחשו בשני העשורים האחרונים. אחדים מהזרזים לתופעה זו הם: מעבר מקולקטיביזם לאינדיבידואליזם והדגשת היחיד כגורם בעל משמעות ויכולת פעולה; קץ האידאולוגיות הגדולות שהביא לדעיכת האמונה בעקרונות ולטשטוש ההבדלים בין זרמים שונים; התחזקות תפקידה של התקשורת כגורם התורם לחשיפה אישית של נבחרי הציבור כבני אדם ללא גורמים מתווכים ולטשטוש בין תדמיתם המקצועית לבין תדמיתם הפרטית.
מגמה זו התרחשה בדמוקרטית רבות, ובישראל אף התעצמה בשל התקופה הקצרה שבה הונהגה הבחירה הישירה לראשות הממשלה. בתקופה זו נדחקו המפלגות לקרן פינה, והמאבק בין המועמדים לראשות הממשלה עלה לקדמת הבמה. כך נוצר מצב שבו הצלחתו של המועמד בבחירות לראשות הממשלה לא הייתה ערובה להצלחת מפלגתו בבחירות לכנסת: בבחירות 1996 ניצח אמנם בנימין נתניהו, אך מפלגתו, הליכוד, זכתה רק ב-25% מהקולות, וב-1999 זכה אהוד ברק בתמיכתם של 56% מהקולות, אך מפלגת העבודה הסתפקה ב-20% מקולות המצביעים.
העובדה שזהות העומד בראש המפלגה היא בעיני הציבור הגורם המשפיע ביותר על הכרעתו באיזו מפלגה לבחור מלמדת על כך שהבחירה הישירה הותירה את עקבותיה במערכת הפוליטית בישראל. אם כי חשוב לציין כי ניצני תופעת הפרסונליזציה של הפוליטיקה והדגשת אישיות המועמד העומד בראש המפלגה החלה עוד במערכת הבחירות שקדמה לבחירה הישירה. מערכת הבחירות של שנת 1992 התמקדה באישיותו של רבין, ואף הסיסמה שבחרה מפלגת העבודה הייתה הסיסמה הראשונה שהזכירה את שמו של המנהיג ("ישראל מחכה לרבין"). גם נאומו ההיסטורי של רבין לאחר היבחרו ("אני אנווט") רמז על מגמה זו של העמדת אישיות ראש המפלגה במוקד. נטייה זו של התמקדות במועמד המוביל של המפלגה נותרה גם במערכות הבחירות הבאות, והתבטאה למשל בשמותיהן הרשמיים של המפלגות (למשל, "הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו") וכן בהדגשת המועמד בסיסמאות מסע התעמולה ("ציפי לבני – מנהיגה אחרת").
עם ביטול הבחירה הישירה (ב-2001) התחזקה הזיקה בין העוצמה האלקטורלית של המפלגה לבין סיכויָו של העומד בראש המפלגה לעמוד בראשות הממשלה. אף שבשיטה הפרלמנטרית הנהוגה כיום בישראל העומד בראש המפלגה הגדולה אינו הופך אוטומטית לראש ממשלה (ואכן לבני, שעמדה לאחר בחירות 2009 בראש המפלגה הגדולה, לא הצליחה להרכיב קואליציה), בכל זאת ככל שהמפלגה זוכה במספר מנדטים רב יותר, כך גדל הסיכוי שהעומד בראשה יקים בסופו של דבר את הממשלה.
לפי דברי חלק גדול מהמצביעים, כאמור, זהות העומד בראש המפלגה היא הגורם המכריע. מעניין בהקשר זה לבחון אם בעיני הציבור נתפסות הנשים כמנהיגות פוליטיות לגיטימיות, בייחוד לנוכח העובדות שבראש אחת המפלגות הטוענות לשלטון (מפלגת העבודה) ניצבת אישה (ח"כ שלי יחימוביץ') ושמועמדת נוספת (ציפי לבני) הודיעה שתעמוד בראש מפלגה עצמאית. על פי ממצאי מדד הדמוקרטיה 2012 שני שלישים מהציבור אינם מסכימים עם הטענה כי גברים הם מנהיגים פוליטיים טובים יותר מנשים, ושליש מסכימים עמה. ממצא זה עקיב למדי בעשור האחרון. בקרב המסכימים עם הטענה אפשר למצוא יותר גברים מנשים, יותר צעירים ממבוגרים, יותר דתיים מחילוניים, יותר לא משכילים ממשכילים ויותר מצביעי ימין ממצביעי מרכז ושמאל (הרמן ואחרים, 2012: 153). מכאן שסיכוייה של אישה העומדת בראש מפלגה לזכות באמון הבוחרים גבוהים יותר אם היא עומדת בראש מפלגה חילונית הממוקמת במרכז-שמאל המפה הפוליטית מאשר אם היא עומדת בראש מפלגת ימין, .או – מה שאינו סביר במציאות הישראלית – בראש מפלגה דתית.על ההקצנה הדתית ועל הדרת הנשים מהפוליטיקה ראו שטרן, 2012
בצד התחזקות מעמדו של "המנהיג" אנו רואים ירידה בקרנן של המפלגות. המפלגות הן הגורם המעצב את אופייה של המערכת הפוליטית. זהו המוסד המהווה את השלד של המערכת הפוליטית הדמוקרטית. המפלגות הן הגורם המתווך בין רצונותיו של הבוחר לבין הרכבה של הרשות המחוקקת, ובמשטרים פרלמנטריים משפיע הרכב זה על זהותה של הרשות המבצעת. בשל כך היינו מצפים שהמפלגות יהיו המוסד הדמוקרטי המוערך ביותר בעיני הציבור, שהרי בהן ניכרות באופן הבולט ביותר טביעות אצבעותיו של הציבור. אך סקרים, בישראל ובעולם, מלמדים כי המפלגות הן בדרך כלל המוסד הזוכה לאמון הנמוך ביותר מצד הציבור בהשוואה לשאר המוסדות הדמוקרטיים. בישראל רק כשליש מהציבור נותן בהן אמון (שם: 61). היחלשות המפלגות היא תופעה המאפיינת את רוב הדמוקרטיות המערביות, אך בישראל חולשה זו בולטת עוד יותר על רקע היותה בעבר מה שפרופ' בנימין אקצין כינה "מדינת מפלגות", בשל התפקיד החשוב שמילאו המפלגות בארגון החברה ובתיעול הקונפליקטים החברתיים למערכת הפוליטית.
אולם למרות חולשת ה"ביקוש" למפלגות, "היצע" המפלגות בישראל מגוון מאוד. ריבוי המפלגות בישראל מאפיין את המערכת הפוליטית עוד מתקופת היישוב. כבר בבחירות הראשונות לאספת הנבחרים של כנסת ישראל, שהתקיימו ב-1920, השתתפו 20 רשימות, בעוד מספר בעלי זכות הבחירה היה כ-27,000; בבחירות ב-1925 האמיר מספר הרשימות ל-29 מפלגות. רשימות רבות התחרו גם בבחירות הראשונות לכנסת ב-1949 (21 רשימות). המספר הממוצע של הרשימות שהתמודדו בבחירות לכנסת הוא 23 רשימות, אך בבחירות האחרונות ב-2009 השתתפו 33 (!) רשימות.תודה לד"ר עופר קניג על הנתונים.
ומה דעתו של הציבור על ריבוי המפלגות? מהמחקר של המכון למחקר חברתי שימושי שנערך ב-1949 הביע רוב הציבור (85%) אי-נחת מריבוי המפלגות, וסבר ש"יש יותר מדי מפלגות ורצוי שהמפלגות הקרובות זו לזו [מהבחינה האידאולוגית – ד"ב] תתאחדנה ותישארנה בערך 2–4 מפלגות. מספר זה מבטיח לדעתם משטר דימוקרטי. לעומתם רק 15% "סבורים שדוקא מספר גדול של מפלגות מסייע לטיפוח חיים דימוקראטיים במדינה, שאין יותר מדי מפלגות ואין צורך מיוחד במיזוג מפלגות שונות" (המכון למחקר חברתי שימושי, 1949).
ב-2012 הסכימו כ-59% כי התחרות בין המפלגות מחזקת את הדמוקרטיה. למרות ריבוי המפלגות, כמחצית מהציבור אינו סבור שיש מפלגה המייצגת היטב את השקפותיו, ושיעור דומה סבור שהמפלגות אינן מייצגות את עמדותיו. כ-60% סבורים שאין זה משנה למי מצביעים, מפני שממילא לא ישתנה המצב (שם: 137, 140, 144).
הזיקה הרופפת בין הציבור לבין המפלגות מתבטאת בשיעור נמוך של מי שמעידים על עצמם שהם חברים במפלגה או אוהדים מפלגה. ב-2012 טענו 75% שהם אינם אוהדים שום מפלגה או אינם פעילים במפלגה כלשהי, ורק 4% הצהירו שהם חברים או פעילים במפלגה (שם: 94.
אחת ההשלכות המעניינות של היחלשות הזיקה בין הבוחרים לבין המפלגות היא תנודה גדולה של קולות ממפלגה למפלגה במערכות הבחירות השונות וכן תופעת הקולות הצפים, דהיינו מצביעים שטרם החליטו עבור מי להצביע.
בסקר שנערך בשנת 1949 השיבו 94% כי הכריעו בשאלה למי להצביע עוד טרם החלה תעמולת הבחירות. רק 6% העידו כי "הושפעו על יד תעמולת הבחירות והחליטו רק ברגע האחרון בעד מי להצביע". בראש הבלתי מושפעים מהתעמולה עמדו אנשי הקיבוצים וכן מבוגרים, עולים ואזרחים שלא היו בצבא. לעומתם צעירים, ילידי הארץ וחיילים משוחררים נטו לומר יותר כי הושפעו מהתעמולה. אלה שהושפעו מהתעמולה הם כאלה שכיום היינו מכנים "קולות צפים". חודשים מספר בטרם נודע מועד הבחירות ב-2012 דיווחו כ-30% שאינם יודעים למי יצביעו (שם: 148). מטבע הדברים ככל שמתקרב מועד הבחירות מצטמצם מספרם של הקולות הצפים. כבר בסקר שנערך באוקטובר 2012, כשמועד הבחירות כבר היה ידוע, הצטמצם שיעור הלא יודעים למי יצביעו לכרבע בלבד (75% אמרו שהם בטוחים או די בטוחים למי יצביעו) (יער והרמן).
לנוכח שיעור כה גבוה של בוחרים, שטרם החליטו למי להצביע, מתחדדת חשיבותה של תעמולת הבחירות. אולם הדעות חלוקות באשר להשפעה שיש לתעמולה זו על הכרעתו של הבוחר, בייחוד לתשדירי הבחירות המשודרים בטלוויזיה. אם לשפוט על פי עדותם של המצביעים, חלקם הארי טוען כי אינו מושפע מתשדירי הבחירות (להרחבה ראו בלאנדר, 2009).
השאלה לפי מה מכריעים הבוחרים בעבור מי להצביע נותרת שאלה פתוחה שאין עליה מענה חד-משמעי. נדמה שגם הבוחרים אינם יכולים להצביע על הגורמים שעיצבו את הכרעתם. בכך יש כדי לעורר את "מחול הבחירות" שהוא בבחינת ביטוי למיתוס אך גם למציאות שחיוניים מאין כמותם לקיום הדמוקרטיה. ואכן, הציבור רואה בהצבעה בבחירות את הערוץ העיקרי שדרכו הוא יכול להשפיע על המדיניות (הרמן ואחרים, 2012, 100). לכן, על אף התסכול המחקרי מהניסיון למצוא מה באמת קובע כיצד יצביע האזרח, יש לשמוח על כך שאותו מסתורין דמוקרטי של רגע שלשול הפתק לקלפי עדיין ממשיך להסעיר את הדמוקרטיה ולהזרים דם חדש בעורקיה.
בלאנדר, דנה, 2008."דעת הקהל בשנים הראשונות לאחר קום המדינה", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
בלאנדר, דנה, 2009. "תעמולת הבחירות בטלוויזיה – חבל על הזמן???", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
הימיין-רייש, נעמי, 2009. "עשור של בחירות", פרלמנט 63, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
הלר, אלה, 2013. "לפי מה מכריעים הבוחרים – אז והיום", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
הרמן, תמר, ואחרים, 2012. מדד הדמוקרטיה הישראלית 2012, מרכז גוטמן המכון הישראלי לדמוקרטיה.
יער, אפרים, ותמר הרמן, 2012. מדד השלום לחודש אוקטובר 2012, התכנית לחקר סכסוכים ויישובם על שם אוונס, אוניברסיטת תל אביב ומרכז גוטמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה.
המכון למחקר חברתי שימושי, 1949. בחירות ומפלגות בעיני תושבי ישראל, פרסום 7.
קניג, עופר, 2009. מערכת המפלגות הישראלית 2000–2009, פרלמנט 63, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
שטרן, ידידיה, 2012. "טעם של חרד"ל", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
Ben-Bassat, Avi, and Momi Dahan 2012. "Social Identity and Voting Behavior", Public Choice 151 (1–2): 193–214.
Lau, Richard., R., and David. P. Redlawsk 2006. How Voters Decide: Information Processing in Election Campaign, Cambridge: Cambridge University Press.
תודה לפרופ' תמר הרמן על הערותיה. הכתוב הוא על אחריותי (ד"ב).