הצד האפל של סעיף החתרנות
הניסיון שעולה מתצהיר רונן בר לא רק לגרום לראש השב"כ להפעיל את סמכויותיו בניגוד לדין, אלא גם למנוע תיעוד של הדרישה הזאת ולהבהיר כי הציפייה היא שיהיה נאמן לראש הממשלה ולא לבג"ץ – מזכירים שנסיגה דמוקרטית יכולה להתבצע גם במחשכים, ללא תיקוני חקיקה
Photo by Chaim Goldberg/Flash90
התמונה המצטיירת מתצהיר ראש שב"כ רונן בר מזעזעת בהרבה מובנים. אחד מהם הוא היחס של ממשלת ישראל ושל העומד בראשה לחופש הביטוי וההפגנה.
הניסיון העולה מהתצהיר להורות לשב"כ לפעול נגד פעילי מחאה, להעביר את פרטיהם ולעקוב אחר מממני המחאה מהווה איום חמור – עד כדי רמיסה של ממש – של חופש הביטוי והמחאה.
יש לזכור כי אכן – כפי שמנסים גורמים שונים לטעון בימים האחרונים – ראש השב"כ "נתון למרות הממשלה" לפי חוק השב"כ. אך מכאן לא נובע שהוא אינו כפוף לשאר סעיפי החוק, לחוקי היסוד ולפסיקה, ושאינו מוגבל בסמכויותיו. אסור לשב"כ למלא אחר הוראות בלתי חוקיות. כמו כל בעל תפקיד שכפוף לממונה עליו, הוא לא הופך להיות זרועו לעשיית כל פקודה שהיא, וכך גם לא שירות הבטחון הכללי. בחוק השב"כ נכתב באותו סעיף שקובע את מרות הממשלה, כי אסור לנצל את השב"כ לרעה: "השירות יפעל באורח ממלכתי; לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים.
תפקידיו של השב"כ הם בעיקר סיכול טרור או פעילות אחרת שעלולה לפגוע בביטחון המדינה ובסדרי המשטר. אכן, בין תפקידיו נמנה גם הצורך למנוע "חתרנות", שעליו ניסה לבסס ראש הממשלה את ניסיונו לגרום לשב"כ לפעול כנגד המחאה בזמן ההפיכה המשטרית. אלא שפרשנות רחבה של המושג "חתרנות" תהפוך את השב"כ לגוף לא ממלכתי, שמשמש בידי השלטון לדיכוי מחאה חוקית ולגיטימית. "חתרנות" בפרשנות רחבה יכולה להיות גם "חתרנות בלתי נלאית" בתוך מפלגה, או מחאה נחושה נגד הממשלה, או אף קריאה להפלתה ולבחירות. על כן מובן שבהתחשב בסמכויות מרחיקות הלכת של השב"כ, היה צורך לגבש פרשנות מצמצמת למונח "חתרנות", שכן ממשלות עלולות לנצל לרעה את המונח הזה, ובניגוד לממלכתיות לה מחויב השירות. כך אכן נעשה לפני זמן רב, בתאום עם הייעוץ המשפטי. לפי הפרשנות הזו, "חתרנות" הוגדרה רק כפעילות בלתי חוקית, עם היבטים חשאיים שעלולים לגלוש לאלימות – ולפיכך פעילות גלויה וחוקית של מחאה לא הופכת למושא למעקבים בידי השב"כ. אם לא כן – קשה היה לקרוא לישראל דמוקרטיה.
יש לציין שיחס דומה למחאה ולחופש הביטוי עלה גם מהמסמך שגובש כ"אי אמון" ביועצת המשפטית לממשלה, על פיו מדיניותה לא מביאה ל"מספיק מעצרים וכתבי אישום" נגד פעילי המחאה. עולה כאן שוב תפיסה של המחאה וחופש ביטוי כערך חסר משמעות, שיש להשתיקו ולדרוס אותו.
החומרה המיוחדת שעולה מהתצהיר היא הניסיון לגרום לראש השב"כ להפעיל את סמכויותיו, בניגוד לדין, ובחשאי (תוך מניעת תיעוד של הדרישה הזאת, ועם האמירה המזעזעת שבמקרה של משבר חוקתי יש להישמע לממשלה ולא לבג"ץ). אלה מאפיינים מסוכנים של משטר אוטוריטרי ללא שלטון חוק. נסיגה דמוקרטית יכולה גם להתבצע במחשכים, ללא תיקוני חקיקה או חוקי יסוד. כפי שאמר ז'בוטינסקי:
"אם רצונך לדעת אם ראויה מדינה או שאינה ראויה לתואר של דמוקרטיה אמיתית, אין ביכולתך לקבוע זאת תמיד על פי סעיפי חוקתה...כל שעליך לבחון הוא שתי נקודות מכריעות אלו. ראשית: האם במדינה הנדונה נחשב הפרט לריבון, חירותו – למיטב התחיקה, וסמכותה של המדינה להגביל את החירות מותרת רק במקרה של הכרח מוחלט – או שמדובר במדינה שבה הפרט הוא קודם כל נתין, ומדינה תובעת לעצמה את הזכות לכוון כל היבט של חייו ופעילותו. ושנית: האם במדינה זו שמור החופש לכל המותח ביקורת פומבית על המשטר הקיים, או שזכות כזו אסורה? בשתי אמות מידה אלו די כדי להבחין בין דמוקרטיה להיפוכה, יהא אשר יהא כתוב בחוקה".
התפרסם במקור בהארץ