מחויבות המשטרה להגנה על חופש המחאה - גם ובמיוחד בעת מלחמה

צילום: אורנה קופרמן

מבוא

"דווקא בעת מלחמה חובה על האזרחים לעמוד על המשמר ולוודא שהמדינה עומדת במחויבויותיה הערכיות והאזרחיות. האזרחים הם שומר הלילה של המדינה. אם קולם יידום, יש חשש עמוק שהמדינה תחרוג מגבולות הריבונות שהוקצו לה ותטען כי היא הריבון המוחלט המממש את רצון העם. זה יהיה הרגע שבו המדינה הופכת להיות דיקטטורה, ומלחמות מזמינות רגעים כאלה למכביר".¹

חופש הביטוי הוא אבן פינה של כל משטר דמוקרטי. שיח ציבורי פתוח, חופשי ולעיתים גם נוקב, אינו מותרות אלא תנאי בסיסי להבטחת כל חירויות הפרט, שלטון החוק וגם להחלפת שלטון בדרכים חוקיות. חופש המחאה הוא ביטוי מרכזי של חופש הביטוי.² חברה שאינה מאפשרת לאזרחיה להביע דעה, למחות, לבקר את מוסדות השלטון או לחשוף עוולות, היא חברה שמוותרת על מעמדה כדמוקרטיה. וכפי שציין עוד זאב ז'בוטינסקי: "לפנינו שתי הנקודות המכריעות הקובעות את איכותו של כל משטר מדיני, ההבחנה היסודית בין מה שאנו קוראים דמוקרטיה ועריצות [ ...] כל שעליך לבחון הוא שתי נקודות מכריעות אלו. ראשית: האם במדינה הנדונה נחשב הפרט לריבון, חירותו — למיטב התחיקה, וסמכותה של המדינה להגביל את החירות מותרת רק במקרה של הכרח מוחלט [....] ושנית, האם במדינה זו שמור החופש לכל המותח ביקורת פומבית על המשטר הקיים, או שזכות כזאת אסורה".³

דווקא בזמנים של משבר וחירום, בהם השלטון מקבל סמכויות רחבות ונהנה מתמיכה ציבורית גבוהה, גוברת הנטייה להגביל קולות שמציפים מחלוקת. אך אלה בדיוק הרגעים שבהם החשיבות של חופש הביטוי מתחדדת. בתקופות חירום  - ובפרט בזמני מלחמה - הסולידריות הטבעית, תחושת האיום, והצורך להיאבק באויב חיצוני, מייצרים לחץ – גלוי וסמוי – להשתיק ביקורת, לדחות שאלות קשות, ולהכתים דוברים ביקורתיים כבלתי לגיטימיים. זהו מדרון חלקלק ומסוכן.

דווקא כאשר מתקבלות הכרעות בעלות השפעה עצומה – מדינית, ביטחונית, מוסרית – יש צורך קיומי במרחב ציבורי פתוח שבו נשמעות דעות שונות, גם קשות או צורמות. ככל שההחלטות קשות, כך הביקורת עליהן חייבת להישמע. הניסיון לשמור על "אחדות" באמצעות השתקת ביקורת פוגע לא רק בזכויות המעטים, אלא גם באינטרס הציבורי הרחב. מדינה שמונעת שיח פתוח, מסתכנת בקבלת החלטות מנותקות מהמציאות, מתעלמת מקולות שוליים שביטאו אמת, ומחלישה את החוסן החברתי בטווח הארוך. ביקורת – גם כשהיא מקוממת – היא לעיתים קרובות קריאת התראה מוקדמת, שמונעת טעויות חמורות, מאפשרת תיקון, ותורמת לאמון הציבור.

לאורך ההיסטוריה, משטרים – גם דמוקרטיים – השתמשו במצבי חירום כדי להצר את חופש הביטוי, בין אם באמצעים משפטיים מוצהרים ובין אם בלחץ ציבורי, תיוג, השתקה או רדיפה. צנזורה, מעצר מפגינים, פסילה של מופעים, סתימת פיות בתקשורת, ואפילו חקיקה המגבילה את חופש הביטוי בשם "הביטחון" או "המורל הלאומי" – כל אלה אינן תופעות שוליות, אלא סכנות מוכרות היטב. חשוב לזכור: חירום הוא לעיתים קרובות מצב זמני, אך הפגיעות בחופש הביטוי – ובתרבות הדמוקרטית בכללה – עלולות להותיר חותם עמוק וארוך טווח.

לכן, חובתה של חברה דמוקרטית – גם בעתות חירום – להבטיח את חופש הביטוי. לא כגחמה של מיעוט, אלא כצורך יסודי של הכלל. בתי המשפט, התקשורת, מוסדות התרבות, האקדמיה והחברה האזרחית – כולם נבחנים דווקא כאשר השיח נעשה קשה. תפקידה של המשטרה, האחראית המרכזית על אכיפת החוק ושמירת הסדר הציבורי, לשמור על קיומו של חופש הביטוי ומימושו בידי האזרחים.

בימים האחרונים הולכות ומצטברות ראיות מדאיגות לכך שמשטרת ישראל מפרה את חובתה החוקתית לפעול באופן שמכבד את הזכות לחופש ביטוי ולחופש מחאה. בחינה של התנהלות המשטרה מצביעה על דפוס שיטתי של הגבלת מחאות פוליטיות, אכיפה בררנית, שימוש מופרז בכוח והרחקת מפגינים ממרחבים ציבוריים, ולעיתים אף מעצרים מיותרים וחיפושים משפילים בעירום, ללא הצדקה מספקת ובאופן שאינו עומד באמות המידה שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון.

בפסק הדין שניתן לאחרונה הבהיר בית המשפט באופן חד-משמעי כי "דווקא בעתות משבר יש להקפיד הקפדה יתרה על קיומן של זכויות יסוד, ובראשן חופש הביטוי וחופש המחאה".⁴ דברים אלה אינם אמירה כללית – אלא הנחיה ישירה לגופי האכיפה, ובפרט למשטרה, כי האחריות המוטלת עליהם בתקופות חירום איננה מצמצמת את חובתם החוקתית, אלא דווקא מחייבת זהירות רבה יותר, ריסון מרבי ובחינה פרטנית של כל הגבלה על חירות הפרט. כך גם בבג"צ בפרשת נוי, שם הדגיש בית המשפט: "נשוב ונדגיש את חשיבותה של זכות המחאה, כחלק מן הזכות החוקתית לחופש הביטוי, הקיימת גם בשעת מלחמה – ונזכיר כי זו נועדה להגן גם, ואולי בעיקר, על דעות אשר עשויות לקומם ולהרגיז, ולא רק על דעות מקובלות ואהודות בציבור".⁵

יתרה מכך, באותו פסק דין הובאה הצהרה חד-משמעית מטעם המשטרה עצמה, ולפיה אין כל הנחיה האוסרת על מוחים להביע עמדות פוליטיות, לשאת שלטים או לקרוא סיסמאות – בין אם בעד ובין אם נגד המלחמה. בהתאם לכך פורסם בידי הייעוץ המשפטי במשטרת ישראל: "אין במשטרת ישראל הנחיות האוסרות על מוחים להביע עמדה פוליטית כזאת או אחרת, בין אם בדרך של נשיאת שלטים ובין אם בקריאת סיסמאות על בסיס תוכן הדברים".⁶ עוד נקבע כי יש לאפשר הנפת שלטים עם מסרים פוליטיים, "גם כאשר מדובר במסרים ביקורתיים ואף מתריסים", וכי אין למשטרה סמכות למנוע הנפת שלטים בשל תוכנם, גם אם הם נתפסים כמקוממים או מרגיזים, כל עוד אינם מהווים עבירה פלילית מובהקת (כגון קריאה לאלימות, גזענות או תמיכה בארגון טרור).

הנחיות אלה הופצו לכלל גורמי השטח בציר המבצעי והמשפטי, והן משקפות לא רק את עמדת בית המשפט, אלא את עמדתה המוצהרת של משטרת ישראל עצמה. משכך, הפער בין הצהרות המשטרה לבין דפוסי הפעולה בפועל – הכוללים הרחקת מפגינים, החרמת שלטים, עיכובים, ומניעת מחאות בשל תוכן המסרים – מעורר לא רק שאלות של חוקיות, אלא גם חשש עמוק להפרת עקרונות שלטון החוק והתרוקנות ההנחיות מתוכן ממשי. במצב עניינים כזה, פעולות חוזרות ונשנות שלא בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסיקה ובהנחיות המשטרה עצמה מהוות לא רק מחדל נקודתי, אלא סימן לאיום מערכתי על זכויות היסוד במדינה דמוקרטית. 

חופש המחאה בראי פעולות המשטרה מאז ההכרזה על מצב מיוחד בעורף

ב-13.6.2025 לפנות בוקר הכריז שר הבטחון על מצב מיוחד בעורף בכל שטח מדינת ישראל. זאת, נוכח פתיחת המערכה של ישראל מול איראן, במסגרת פעולתה להשמדת אתרי הגרעין והטילים הבליסטיים המאיימים עליה. ההכרזה על מצב מיוחד בעורף נועד לצורך התגוננות העורף מפני תקיפות צפויות מצד איראן או שלוחותיה והיערכותו המתאימה, לרבות הקניית סמכויות רלבנטיות לצה"ל ולמספר רשויות שלטון.

אין המדובר במצב המקנה סמכויות להשעיה, הגבלה או פגיעה בזכות היסוד של חופש הביטוי ולמשטרת ישראל לא מוקנות סמכויות מיוחדות כלשהן בשל הכרזת מצב מיוחד בעורף. כך, לדוגמא, גם ההוראות המיוחדות לעניין הגבלת התקהלות - שקובע צה"ל - נועדו לשם צמצום הסיכון לפגיעה מאסיבית בגוף וברכוש.  איסור ההתקהלות מוגדר היטב מבחינת כמות האנשים המותרת ומרחקם ממרחב מוגן ואינו עוסק במטרת ההתקהלות. בוודאי שאין באיסור ההתקהלות כדי להשליך על זכותם של יחידים או קבוצות שאינן חורגות ממגבלת ההתקהלות לעסוק בכל עיסוק המותר כדין בימים כתיקונם או להתבטא בכל ביטוי המותר כדין בימים כתיקונם.

למרות זאת, מספר מקרים שאירעו במהלך עשרת הימים שחלפו מאז ההכרזה על מצב מיוחד בעורף מעוררים את הרושם כי שוטרים במשטרת ישראל חורגים מסמכויותיהם ופועלים באופן שאינו חוקי, וכי בחסות מעטה המצב המיוחד בעורף הם ביקשו למנוע הפגנות, מחאות וביטויים של יחידים, והכל גם בהתייחס לתוכן הביטויים, עניין שהוא הפרה בוטה של חובת המשטרה להגן על חופש הביטוי ולהימנע מכל התערבות פוליטית בו.

תפקידה של המשטרה להגן על שלום הציבור ובטחונו ועל הסדר הציבורי מחייבים אותה להגן על אדם המממש את חופש הביטוי שלו מפני מי שעשוי לפגוע בו. המשטרה מחויבת בכך גם אם האדם מבטא דעות שנויות במחלוקת וקיצוניות. עצם העובדה שמדובר בדברי ביקורת או דברים העלולים לקומם חלקים מן הציבור, מטילים על המשטרה חובה מוגברת להגן על המתבטא, למנוע את השתקתו על יד מי שמבקש להפר את הסדר ואם לעצור – לעצור את מי שמבקש למנוע את הביטוי באמצעות אלימות או הפרות סדר.⁷

להלן מספר דוגמאות הממחישות התנהלות של שוטרים בחריגה מן הדין, במה שנחזה להיות שימוש בכוח לשם הגבלה של חופש הביטוי תוך הטייה פוליטית והרתעת הציבור מפני מימוש זכויותיו:  

1. ביום 16.6.2025 עוכבו מפגינים בחיפה בטענה של השוטרת שנכחה במקום כי כיתוב על חולצותיהם "לעצור את המלחמה" הוא כיתוב לא חוקי.⁸ יצוין כי לטענת המפגינים דובר במשמרת מחאה שקטה, עם שלטים, שעמדה במגבלות ההתקהלות, ולכן אינה טעונה אישור. המשטרה לא סתרה טיעונים אלה, ובתגובתה לפניית העיתון נמסר כי "מפקד מחוז חוף הורה לרענן בקרב השוטרים את סוגיית המחאות ומימוש חופש הביטוי כהלכתו, במסגרת החוק".
   
   מעמדת המשטרה צוטט גם כי "לא תאפשר הפגנות הקוראות להסתה בגנות ישראל ונגד חיילי צה"ל ולא תאפשר התנהגות שעלולה להפר את שלום הציבור ובטחונו ואת הסדר הציבורי".
   
   תגובה זו של המשטרה מעורר תמיהה משולשת:
   
   ראשית, כפי שהוזכר כבר לעיל, חופש הביטוי בישראל מוגבל בדין הפלילי בהסתה לאלימות, הסתה לגזענות והסתה לטרור, אך לא קיימת בספר החוקים הישראלי עבירה של "הסתה בגנות ישראל ונגד חיילי צה"ל".
   
   שנית, אין זו עבירה פלילית לבקר את מדיניות הממשלה או את פעולות הצבא. הפסיקה גם דחתה באופן מפורש טענה של המשטרה כנגד הפגנה שתפגע "במורל העם" בעת מבצע עופרת יצוקה (דצמבר 2008 – ינואר 2009) וכן קבעה, בהתייחס להפגנות במהלך מלחמת חרבות ברזל כי "האפשרות לקיים הפגנה אינה פריווילגיה מיוחדת, כי אם זכות יסוד. הדברים יפים גם בעת מלחמה, גם אם היבטים מעשיים עשויים לתחום את היקף הרשיון שניתן. כמו כן איומים באלימות מצד צדדים שלישיים  אינם יכולים לשמש שיקול המאיין את האפשרות להפגין".⁹
   
   שלישית, משמרת מחאה אינה עולה כדי הפגנה ועניינה בהבעת מחאה של יחידים וקבוצות שלא עולות על 50 איש. קיום משמרת מחאה אינו טעון רישיון מוקדם וסמכות המשטרה ליתן הוראות לגביה מוגבלת מאד וחלה רק מקום שבו משמרת המחאה עלולה לפגוע באופן שקרוב לוודאי בסדר הציבורי או בשלום הציבור.
   
   ככלל, על המשטרה לפעול בהקשר לחופש המחטה בהגינות, בסבירות ובמידתיות. הפסיקה קבעה כי המשטרה רשאית להגביל את הזכות להפגין רק כאשר מתקיימת וודאות קרובה לפגיעה קשה בסדר הציבורי או בשלום הציבור, ורק במידה הנדרשת על מנת למנוע פגיעה כאמור.¹⁰ אין די בחשש שעלולה להיות הפרת סדר. על המשטרה לכבד את הזכות להפגין, ולא זו בלבד שאין היא רשאית להגביל אותה שלא לצורך אלא היא מחויבת לסייע במימושה.¹¹ לא כל שכן כך כאשר מדובר במשמרת מחאה.
   
   
2. ביום 18.6.2025 נעצרו שתי מפגינות שעמדו ברח' עזה שבמרכז ירושלים, ליד בניין ראש הממשלה, בעת שעמדו עם שלטים עליהם תמונות חטופים ושלטים הקוראים לעצירת המלחמה. על פי הפרסום לא נאמר לחשודות מהי עילת מעצרן ואחת מהן אף עברה חיפוש גופני בעירום.¹²
   
   ביום 20.6.2025 עוכב מפגין שעמד באותו המקום עם חולצה המציינת את החטוף ההרוג הירש גולדברג-פולין ושני שלטים עם תמונות חטופים. השוטר המעכב ציין כי מפקדו קבע שאין להתיר עמידת מפגינים במקום זה בעת הזו.¹³
   
   המפגינים עמדו במקום שמתקיימות בו הפגנות יחידים וקבוצות מזה עשרות שנים, ובוודאי בכל חמש השנים האחרונות, וכאמור אין כל איסור על יחידים להימצא במרחב הציבורי גם בעת המצב המיוחד בעורף. עמידת מפגין בודד או מפגינים בודדים עם שלט היא היבט מובהק של חופש הביטוי של היחיד. כל עוד השלט אינו קורא לאלימות, מסית לגזענות או לטרור, אין המדובר בביטוי אסור. אין בעצם קיומו של מצב מיוחד בעורף כדי להקנות למשטרה סמכות למנוע הפגנות יחידים וקבוצות, אם אינם חורגים ממגבלות ההתקהלות, ובוודאי שלא למנוע תכנים המותרים בימים שאינם ימי חירום.¹⁴ החיפוש הגופני בעירום הוא מעשה חריג, שאף אם מצוי בסמכויות המשטרה, הרי שנועד להתבצע רק במקרים בהם קיים חשד מיוחד המצדיק זאת. מתעורר חשש כי במקרה זה לא נעשה החיפוש בדרך זו אלא למטרת השפלה והרתעה.
   
   
3. ביום 22.6.2025 נעצרו שתי נשים בשכונת בית הכרם שבירושלים, ליד ביתו של השר ברקת, חלקן תושבות השכונה מן הבתים הסמוכים, בעקבות מחאה שקטה של שלוש משפחות ששרו ביחד על המדרכה.¹⁵ גם לנשים אלה נערך חיפוש בעירום, ללא כל עילה מוצדקת, הסבר ממשי או חשד. אחת מן העצורות כלל לא השתתפה במחאה אלא מתגוררת בסמוך ושאלה לפשר שיחת השוטר עם בתה והמעצר של חברתה.¹⁶
   
   נזכיר בהקשר זה כי מחאות סמוך לבתיהם של נבחרי ציבור אינן כשלעצמן אסורות, הגם שהמשטרה קבעה בעניינן נהלים והגבלות.¹⁷ לא עלתה טענה לחריגה מן הנהלים.
   
   

ההקשר הרחב – המשטרה, חופש הביטוי וחופש המחאה במדינה הדמוקרטית

מקרים אלה שתוארו ואחרים שפורסמו בימים האחרונים מעוררים חשש כבד בדבר גישה בעייתית התופסת אחיזה בשורות המשטרה ביחס לחשיבותו וחיוניותו של חופש הביטוי בכלל, ושל חופש המחאה בפרט, ובדבר חובתה של המשטרה להגן על הגשמתם. ככל שמדובר ב"עשבים שוטים" או "נהלים הטעונים חידוד" הפועלים בניגוד לדין הרי שעל פיקוד המשטרה לגדוע תפיסה זו בעודה באיבה, ובדחיפות, ולהבטיח את קיום החוק והנהלים.

יחד עם זאת, יש מקום לחשש שמקרים אלה אינם אלא חלק מתופעה רחבה יותר, היונקת את השראתה מראשי המערכת, ובעיקר מהתבטאויות של השר לביטחון פנים וכן מהתבטאויות ופעולות של נבחרי ציבור אחרים, בממשלה ובכנסת, בעיקר מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל ובעליית מדרגה משמעותית מאז תחילת המערכה כנגד איראן. לא למותר להדגיש כי השפעה פוליטית על התנהלות המשטרה עומדת בסתירה עקרונית לתפקידה של המשטרה כגוף המרכזי האחראי לאכיפת החוק, ואשר עצמאותה המקצועית היא בליבת המשטר הדמוקרטי.¹⁸ לעומת זאת, ייתכן כי פעולות של נבחרי ציבור לקידום מינויים פוליטיים במשטרה וכן מהלכים להחלשה של מנגנוני הפיקוח והבקרה על המשטרה ובראשם ההצעות להחלשת המחלקה לחקירות שוטרים והעברתה לכפיפות פוליטית, משפיעים בפועל על עצמאותם המקצועית של שוטרים ומחויבותם לדין ובה בעת מפחיתים את הרתיעה שלהם מפני הפרת הדין החל על פעולותיהם.¹⁹

באופן ספציפי, התבטאויות ופעולות של נבחרי הציבור יוצרים הבנייה ציבורית ושלטונית של דה-לגיטימציה תוקפני כלפי מי שמבטא דעות לא-קונצנזואליות וצמצום הולך וגובר של סובלנות לדעות ועמדות פוליטיות מגוונות. הפעולות המשטרתיות שתוארו כאן נחזות לייצג מגמה התואמת לגישות אלה. את ההבניה הציבורית והשלטונית ניתן להמחיש באמצעות שני אלה:

המחשה אחת היא הנטייה הגוברת, מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, לסווג ביטויים לא קונצנזואליים, בעיקר בנושאים הנוגעים לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולצה"ל ופעולותיו, כ"הסתה" בכלל וכ"הסתה לטרור" בפרט. הדבר מתבטא גם בפעולות המשטרה, לרבות ביחסה כלפי מפגינים ומשפחות החטופים באירועי 7 לאוקטובר 2023, הן במהלכים שלטוניים ופרלמנטריים.²⁰ נציגי ציבור בממשלה ובכנסת פועלים, בין היתר במהלכי חקיקה שיפורטו להלן, לבטל את הדרישה להערכה הסתברותית של השפעת הביטויים כתנאי להפללה, וכן להסמיך גורמים מנהליים ומשטרתיים להעמיד לדין או לנקוט סנקציות כנגד מי שמבטאים עמדות אלה. זאת, כנגד התפיסה המושרשת שהייתה קיימת לפיה העמדה לדין או נקיטה בסנקציות אחרות בעבירות ביטוי הם עניין חריג, נוכח חשיבותו היתירה של חופש הביטוי, והם טעונים שיקול דעת ואישור גם של פרקליטות המדינה או היועצת המשפטית לממשלה.²¹

ההמחשה השנייה להבניה ציבורית ושלטונית זו היא ההתייחסות של נבחרי ציבור אל כלי תקשורת, מקומיים וזרים, ואל עיתונאים, כאל יוצרי סיכון בטחוני, אויבים ובוגדים. זאת, הגם שכלי התקשורת והעיתונות הם רכיב הכרחי במימושו והגשמתו של חופש הביטוי של היחיד בחברה המודרנית ויכולתו להיות אזרח פעיל במרחב הדמוקרטי. 

מהלכי חקיקה

במקביל לפעולות המשטרה בשטח, וכלפי פעולות מחאה במיוחד, הכנסת מקדמת מהלכי חקיקה שונים, ביוזמת חברי כנסת ובתמיכת שרים, שעניינם צמצום חופש הביטוי בהקשרים אלה. הליך החקיקה של חלקם הושלם כבר והם כלולים בספר החוקים  וחלקם האחר מצוי  בשלבי חקיקה שונים. פגיעתם הצפויה בחופש הביטוי היא בעיקר באמצעות הרחבת הגדרות ופגיעה בפרוצדורות בקשר ל"הסתה לטרור".

הצעת החוק העיקרית המונחת על שולחן הכנסת היא הצעת חוק המאבק בטרור  (תיקון מס' 11) – הסתה לטרור (להלן: תיקון חוק המאבק בטרור).  ההצעה נמצאת בדיונים לקראת קריאה שניה ושלישית בוועדת החוקה, חוק ומשפט. ההצעה כוללת מספר תיקונים, וביניהם ההצעה להרחבה משמעותית של הגדרות ההסתה לטרור, כך שבמקרים רבים בעוד שבחוק הקיים נדרשת אפשרות ממשית לכך שההסתה תביא למעשה טרור, הרי שלפי ההצעה יופחת הרף ל"אפשרות סבירה" בלבד (להלן – "ביטול התנאי ההסתברותי").

אך ההרחבה המשמעותית ביותר בהצעה היא פרוצדורלית. לפי ההצעה, בעוד שכיום, כמו בכל עבירות הביטוי, נדרש אישור הפרקליטות לכל פתיחה בחקירה, בהתאם להנחיית יועמ"ש, הרי שלפי הצעת החוק די יהיה כי לפי שיקול הדעת של  שוטר כלשהוא מתקיימת עבירת הסתה לטרור (או עידוד או הזדהות עם טרור), כדי שניתן יהיה להורות על פתיחה בחקירה, מעצר וכו'. חלק זה של הצעת החוק מזיק ומסוכן כשלעצמו, משום שהוא מבקש לבטל את הצורך לתאם החלטה לחקור ולהעמיד לדין עם בעל תפקיד משפטי מתכלל, שמתמחה בתחום של הסתה לטרור. בעל תפקיד משפטי כאמור, בפרקליטות המדינה, הוא בעל מומחיות רוחב לגבי משמעויות ביטויים והשפעותיהם, והתיאום עימו נועד בין היתר כדי למנוע התעמרות של המשטרה באזרחים על סמך התייחסות פרטנית לאמירות, פוסטים ברשתות חברתיות או שלטים בהפגנות.

מהלכי חקיקה נוספים שננקטו בתקופה האחרונה התמקדו בפגיעה בחופש ביטוי במערכת החינוך ובמרחב האקדמי, תוך "סימון" של קבוצות אלה, העוסקות בחשיבה ובחינוך למחשבה ביקורתית כ"קבוצות מסוכנות", שטמון בהן פוטנציאל מיוחד של "הסתה לטרור" ויש לפיכך להענישן או להרחיקן. ההסדרים המיוחדים כלפי עובדי ההוראה במערכת החינוך הקדימו את תיקוני חוק המאבק בטרור וחקיקתם הושלמה: כבר לפי הסדרים אלה נקבע כי שיקול הדעת להחליט שמדובר ב"הסתה" יהיה נתון בידי גורמים מנהליים ונשללה החובה להתייעץ עם גורמי אכיפה משפטיים רוחביים בפרקליטות המדינה או בייעוץ המשפטי לממשלה.²²

היחס לתקשורת ועיתונות

אופן ההתייחסות אל כלי תקשורת, מקומיים וזרים, ואל עיתונאים, כאל יוצרי סיכון בטחוני, אויבים ובוגדים, מבטא אף הוא את הצמצום של מרחב השיח, המחשבה החופשית וההתייחסות אל חריגה מאמירות קונצנזואליות כסיכון בטחוני, טרור ואיומים דומים. יש לזכור כי כלי התקשורת והעיתונות הם רכיב הכרחי במימושו והגשמתו של חופש הביטוי של היחיד בחברה המודרנית ושל יכולתו להיות אזרח פעיל במרחב הדמוקרטי. כלי התקשורת ועיתונאים עצמאיים, בלתי תלויים בשלטון ואתיים הם תנאי הכרחי ליכולת הבקרה על השלטון, לאפשרות של האזרח להיחשף לבדיקת עובדות ולבחינה מקצועית של פרסומי השלטון. ביקורת של השלטון ובדיקה של טיעוניו הם תפקידה של העיתונות ולא דברור של השלטון. כנגד זאת מובילים נבחרי ציבור בכירים דה-לגיטימציה של התקשורת הישראלית באמצעות מונחים כמו "תשקורת" ו"ערוצי התבהלה והדכדוך".²³ לאחר פרוץ המערכה מול איראן פרסמו השר לביטחון פנים יחד עם שר התקשורת הודעה בעניין הכפפת עיתונות זרה לצנזורה, כשהם כורכים את העיתונאים הזרים כולם בערוץ אל-ג'זירה ובסיכון לביטחון המדינה. זאת, הגם שלא ברור מקור הסמכות להודעתם או לאבחנה שהם נוקטים בין עיתונאים מקומיים לזרים, חלקם פעילים בישראל במשך שנים רבות ומהו הביסוס להאשמות החמורות הגלומות באלה.²⁴

הצגה של ביקורת וספקות כבוגדנות, כסיכון בטחוני או כחתירה כנגד השלטון לא רק שהם פוגעים בעיתונות החופשית וביכולתה למלא את תפקידה החברתי, לא רק שהם עתידים למנוע מן הציבור חשיפה של עובדות ואמיתות, אלא שהם משלימים את תהליך הדה-לגיטימציה של מחשבה חופשית וביקורתית במרחב הציבורי, ותואמים להתנהלות במשטרה כנגד מוחים במקרים שתוארו לעיל. היא גם מאיימת גם על הציפיה להגנה על עיתונאים מפני הפרעה למילוי תפקידם. ואכן - דווחו כבר מספר מקרים של התנכלות לעיתונאים, זרים ומקומיים, בין היתר מטעם כיתות כוננות (שיתכן ופעלו על דעת עצמם) ואזרחים "בעלי יוזמה". נציין כי המשטרה, לפי תגובתה, שבה אף הפעם והודיעה כי חדדה הנחיות, ואת מחויבותה לאפשר את חופש העיתונות והסיקור התקשורתי לכל המערכות, בכפוף להנחיות הצנזור הראשי".²⁵ 

לסיכום

סקירה זו מתמקדת במחויבותה של המשטרה, גם בתקופות חירום ומלחמה, להגנה על חופש המחאה בהיותו רכיב מרכזי של חופש הביטוי.  הצגנו כיצד התנהלות המשטרה חורגת כבר כיום מהוראות הדין המחייבות אותה להגנה על חופש הביטוי ועל מימוש זכות המחאה וההפגנה. לא מן הנמנע שהמשטרה פועלת כך בהשפעת התבטאויות ופעולות של נבחרי ציבור לצמצום חופש הביטוי ולהחלשה מוסדית של גופים מאזנים ומפקחים. למעשה, מתעורר חשש כבד מאד לגבי מחויבותה של המשטרה בעת הזו למימוש תפקידה להבטיח את חופש הביטוי, בשגרה ובחירום, והוא מקבל משנה תוקף וחומרה מאז הכרזת המצב המיוחד בעורף. אלה הם פני הדברים עוד קודם שנחקקו שינויים בדין הנדונים בעת הזו ובראשם תיקון המוצע לחוק המאבק בטרור, והם מעצימים את החשש כי תיקון זה ינוצל לרעה ויגרור אינספור פתיחות בחקירה ומעצרי שווא ב"חשד" להסתה לטרור, "הזדהות" או "עידוד" לטרור, וכי כך יקרה, בהתאמה, גם לפי תיקוני חקיקה אחרים שנחקקו או שחקיקתם מקודמת בנושא זה.

המקרים המתוארים בסקירה זו מבססים חשש כבד כי במשטרה מתפתחת תפיסת תפקיד בעייתית, לפיה היא מופקדת על הגנת השלטון ועל עמדותיו הפוליטיות. אם אכן כך, עלולה המשטרה גם לקדם חקירות פוליטיות שכל מטרתן השתקת מחאות וביקורת לגיטימית, בין בזמן המלחמה ובין אחריה. זאת, תחת שתממש את מחויבותה לשלטון החוק ואת תפקידיה לשמם מוקנים לה סמכויות וכוחות וחובתה לפעול בהגינות, בסבירות ובמידתיות, להבטחת זכויותיו של האזרח לחופש הביטוי, המחשבה וחופש המחאה, ולהבטחת קיומה של השיטה הדמוקרטית.