סקירה

המצביעים שלא משפיעים

| מאת:

השילוב של ריבוי הרשימות המתמודדות עם אחוז החסימה הנוכחי (3.25%) עלול להביא למצב בו קולות רבים ירדו לטמיון. ואולי, המשוכה הגבוהה הזו דווקא תשכנע את המצביעים שלא ליטול סיכון ולהצביע עבור רשימות שמקומן בכנסת הבאה נראה מובטח, לפחות כפי שמשתקף בסקרי דעת הקהל

Flash 90

ביום חמישי האחרון (21.2.2019) הסתיים "שלב הגישושים" של מערכת הבחירות לכנסת ה-21. החיזורים והחיבורים מוצו (חלקם בהצלחה, חלקם במפח נפש), גיוס השמות הנוצצים לרשימות תם, וגם הליכי הבחירות הפנימיים – במפלגות המקיימות כאלה – מאחורינו. כעת, כאשר התמונה המלאה של הרשימות המתמודדות התבהרה, אפשר להביט על בחירות קודמות כדי להיזכר כמה מהרשימות כשלו לעבור את אחוז החסימה וכמה קולות הלכו לאיבוד.

לפני חמש שנים אישרה הכנסת את העלאת אחוז החסימה מרמה של 2% ל-3.25%. שינוי זה של כללי המשחק הציב רף גבוה למדי בפני הרשימות המתמודדות. בבחירות 2015, שבהן השתתפו כארבעה מיליון ורבע מצביעים, רשימה הייתה צריכה לקבל לפחות 136,854 קולות על-מנת להיכנס לכנסת. בהנחה שבבחירות הקרובות תהיה רמת השתתפות דומה לזו שבבחירות האחרונות, תצטרך רשימה לקבל בסביבות 150,000 קולות לפחות כדי לעבור את אחוז החסימה. זוהי משוכה גבוהה למדי שעלולה להביא למצב בו קולות רבים "יבוזבזו". ואולי, החסם הגבוה הזה יגרום דווקא לאפקט הפוך וישכנע מצביעים שלא ליטול סיכון ולהצביע עבור רשימות שמקומן בכנסת הבאה נראה מובטח.

סקירה זו מתארת את השינויים שחלו ברמת של אחוז החסימה בישראל במהלך השנים ואת השפעתם על התנהגות המפלגות. לאחר מכן היא מנתחת את שיעור הקולות המבוזבזים בבחירות שנערכו ב-35 השנים האחרונות ומפרטת אילו רשימות היו הקרובות ביותר להיכנס לכנסת אך נותרו בחוץ. לבסוף, היא עושה שימוש במדד השוואתי מקובל כדי לעמוד על מידת היחסיוּת של שיטת הבחירות בישראל, בהשוואה למדינות אחרות.

אחוז החסימה בישראל

אחוז חסימה הוא חסם כניסה, אשר נועד למנוע ממפלגות קטנות לזכות בייצוג בפרלמנט, והוא מאפיין מדינות המשתמשות בשיטות בחירה יחסיות או מעורבות. שיטות יחסיות מתבססות על העיקרון ולפיו על הפרלמנט לשקף בצורה הולמת את העדפות הבוחרים. אם מפלגה קיבלה 10% מקולות הבוחרים, היא צפוייה לקבל 10% מהמושבים בפרלמנט. אולם גם שיטות הבחירה היחסיוֹת למיניהן אינן מבטיחות יחסיוּת מלאה ומושלמת. ראשית, השלמות אינה אפשרית מהבחינה המתמטית. רק אם גודל הפרלמנט יהיה זהה לגודל האוכלוסייה תובטח יחסיות מוחלטת. שנית, גם המצדדים בשיטות יחסיות – אשר מעניקות משקל גבוה לייצוגיוּת ולשיקוף החברתי – מכירים בכך שליחסיוּת מופרזת יש גם חולשות: היא עלולה להביא לריבוי מפלגות ולפרלמנט מפוצל, ובכך להגביר את הסיכוי לחוסר יציבות ולפגיעה ביעילות השלטונית. לכן, כמעט בכל השיטות היחסיות קיימים מנגנונים מוּבְנים הגורמים לעיוותים קלים בתהליך של המרת הקולות למושבים תוך פגיעה במפלגות עם תמיכה מועטה. חלוקת המדינה לאיזורי בחירה הוא מנגנון אחד (בישראל בעלת השיטה הארצית הוא לא קיים) ואחוז החסימה הוא מנגנון שני.

בבחירות לאספה המכוננת (1949) נקבע אחוז חסימה נמוך שעמד על כמות הקולות לה נזקקת מפלגה כדי לזכות במושב יחיד (0.83% מהקולות). בכנסת הראשונה הועלה אחוז החסימה במעט והועמד על רמה של אחוז אחד. בראשית שנות החמישים ניסה ראש הממשלה דוד בן גוריון, יחד עם הציונים הכלליים (המפלגה השנייה בגודלה דאז), לקדם רפורמה שבמסגרתה יועלה אחוז החסימה ל-10% אולם היוזמה נבלמה על-ידי המפלגות הקטנות, ועד לסוף שנות השמונים לא עלו יזמות משמעותיות של העלאת אחוז החסימה. רמה כה נמוכה של אחוז חסימה אפשרה את היבחרותן של רשימות שקיבלו מנדט יחיד ולא מעט כאלה כיהנו בכנסות במהלך השנים, ביניהן העולם הזה (1965), מוקד (1973), רצ (1977, 1981), אומץ (1984) וכך (1984).

רק בראשית שנות התשעים אישרה הכנסת ה-12 את העלאתו של אחוז החסימה לרמה של 1.5%. העלאה זו מנעה בפועל את היבחרותה של סיעת יחיד. אחוז החסימה נותר ברמה זו רמתו עד בחירות 2003 כולל. בשלוש הבחירות הבאות (2006, 2009, 2013) עמד אחוז החסימה על 2%, ומאז 2015 – על הרמה הנוכחית של 3.25%. התומכים בהעלאת אחוז החסימה לרמתו הנוכחית טענו שצעד כזה יעודד איחודי כוחות במערכת הפוליטית, ימתן את הפיצול בכנסת, ייצב את המערכת הפוליטית ויתרום לשיפור המשילוּת.

בחינה השוואתית מצביעה על כך שרמתו של אחוז החסימה בישראל נמצאת בטווח בינוני-נמוך. יש מדינות ספורות בהן אחוז החסימה נמוך יותר (הולנד, דנמרק), מקרים רבים יותר עם אחוז חסימה דומה לרמתו בישראל (יוון, ספרד) ומקרים נוספים בהם אחוז חסימה גבוה יותר (אוסטריה, נורווגיה, בלגיה , גרמניה, ניו זילנד).

השפעתו של אחוז החסימה על התנהגות המפלגות

לאחוז החסימה יש השפעה על היערכותן של הרשימות לקראת הבחירות. בהנחה שמדובר בשחקנים פוליטיים רציונליים אפשר לשער שלפחות חלק מהרשימות אשר סקרי דעת הקהל חוזים שהן "מתנדנדות" סביב אחוז החסימה יהיו מעוניינות להקטין את הסיכוי שיישארו מחוץ לכנסת באמצעות חבירה אל רשימות אחרות. כך, העלאתו של אחוז החסימה לפני בחירות 1992 הייתה בין הגורמים שהביאו לריצה משותפת של רצ, מפ"ם ושינוי במסגרת מרצ, ושל שתי המפלגות החרדיות (אגודת ישראל ודגל התורה) במסגרת יהדות התורה. בדומה, העלאתו של אחוז החסימה ל-2% לפני בחירות 2006 העמיד את המפד"ל בסכנה והיה בין הגורמים להחלטה לרוץ באופן משותף עם האיחוד הלאומי.

גם ההעלאה החדה של אחוז החסימה ל-3.25% לפני בחירות 2015 היוותה תמריץ שלילי לרשימות קטנות להתמודד באופן עצמאי. החיבור של התנועה עם מפלגת העבודה היה קרוב לוודאי צעד מתבקש נוכח החסם הגבוה שהיה עלול להשאיר את מפלגתה של ציפי לבני מחוץ לכנסת אילו הייתה מתמודדת לבדה. המשך שיתוף הפעולה של האיחוד הלאומי עם הבית היהודי נבע בחלקו מההערכה שריצה בנפרד עלולה לסכן את הראשונה. וכמובן – האיחוד התקדימי של חד"ש ושלוש המפלגות הערביות (בל"ד, רע"מ ותע"ל) במסגרת הרשימה המשותפת נועד למזער את הסיכונים של התמודדות בנפרד.

גם בבחירות הנוכחיות היינו עדים להשפעתו של אחוז החסימה על התנהגות המפלגות. כך, למשל, פעל ראש הממשלה בנימין נתניהו בנמרצות על-מנת לשכנע את הבית היהודי והאיחוד הלאומי לצרף לרשימתן המשותפת גם את מפלגת הימין הקיצוני עוצמה יהודית. זאת, מחשש שריצה בנפרד עלולה להביא למצב ששתי הרשימות לא יחצו את אחוז החסימה והדבר יעלה במחיר של אובדן קולות לגוש הימין. במרכז המפה, מפלגת תל"מ שהקים משה יעלון ושהסקרים ניבאו כי לא תעבור את אחוז החסימה החליטה שלא לקחת סיכון ולהצטרף אל חוסן לישראל בראשות בני גנץ (אל השתיים הצטרפה יותר מאוחר גם יש עתיד והן מתמודדות במסגרת רשימת כחול לבן). לעומת איחודים אלה, ניסיונות אחרים לא הבשילו. כך, לדוגמא, מפלגות גשר, יחד, כולנו וזהות מתמודדות באופן עצמאי אף כי סקרי דעת הקהל האחרונים מציבים את סיכוייהן לעבור את אחוז החסימה בסימן שאלה. גם היוזמה המאוחרת לריצה משותפת של מפלגת העבודה ומרצ לא עלתה יפה. חילוקי הדיעות החריפים בין ארבע המפלגות החברות ברשימה המשותפת הביאו אמנם לפירוק אך לא לפירוק מוחלט ובבחירות אלה הן יתמודדו בשני צמדי מפלגות: רע"מ-בל"ד וחד"ש-תע"ל.

אחוז החסימה המשיך אפוא לשחק תפקיד חשוב בהיערכות של המפלגות השונות לקראת הבחירות. אולם, בהיבט אחד ספציפי הבחירות הקרובות נבדלות מאוד מאלו שקדמו להן. בבחירות 2015 נדמה היה כי לערך הגבוה של אחוז החסימה היה אפקט מצנן על המוטיבציה של רשימות קטנטנות להתמודד. מספר הרשימות שהתמודדו בבחירות אלו (25) היה הנמוך ביותר מאז 1996 ומספר הרשימות שנכנסו לכנסת היה הנמוך ביותר מאז 1992 (לוח 1). והנה, בבחירות הקרובות יתמודדו 44 רשימות – מספר שיא של כל הזמנים.

לוח 1. אחוז החסימה, מספר הרשימות והקולות המבוזבזים, 1984–2019

שנת הבחירות מספר הרשימות המתמודדות מספר הרשימות שנכנסו אחוז החסימה מספר הקולות המבוזבזים שיעור הקולות המבוזבזים (מכלל הקולות הכשרים)
1984 26 15 1% 58,978 2.8%
1988 27 15 1% 55,505 2.4%
1992 25 10 1.5% 130,989 5.0%
1996 20 11 1.5% 78,550 2.6%
1999 31 15 1.5% 197,093 6.0%
2003 27 13 1.5%  131,740 4.2%
2006 31 12 2%  182,688 5.8%
2009 33 12 2% 103,904 3.1%
2013 32 12 2% 268,795 7.1%
2015 25 10 3.25% 189,517 4.5%
2019 44 ? 3.25% ? ?

קשה מאוד לספק הסבר מושכל מה הביא לכך שהפעם מספר הרשימות שהוגשו לוועדת הבחירות המרכזית כמעט הוכפל. ראשית כל - כללי המשחק לא השתנו. שנית, כפי שזה עתה הודגם, נערכו כמה חבירות משמעותיות. שלישית, כמה מפלגות דווקא החליטו לוותר על התמודדות, הבולטות שבהן הן התנועה של ציפי לבני, ארץ חדשה של אלדד יניב, ומפלגת עלה ירוק – שאחרי שבע מערכות בחירות רצופות החליטה הפעם לא להתמודד.

האם יישבר שיא של קולות מבוזבזים?

בבחירות 2015 השילוב של איחודים אפקטיביים ושל המספר הנמוך של רשימות שהתמודדו הביא לכך שמספר הקולות "המבוזבזים" – אלו שניתנו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה – לא היה קיצוני. בסך הכל ניתנו 189,517 קולות ל-15 רשימות שלא עברו את אחוז החסימה. זהו מספר משמעותי אך הוא נמוך ממספר הקולות שירדו לטמיון בבחירות 2013 כאשר אחוז החסימה עמד על 2%, ואף נמוך יותר ממספר הקולות ש"בוזבזו" ב-1999, כאשר אחוז החסימה עמד על 1.5% בלבד. אם נעבור לבחון את שיעור הקולות "המבוזבזים" נראה שבבחירות 2015 הוא עמד על 4.5% מהקולות הכשרים. זהו ערך נמוך יותר בהשוואה לבחירות של 2013, 1999, 2006 ו-1992.  

זאת ועוד, בהשוואה למערכות בחירות קודמות, ב-2015 הייתה רק רשימה אחת שהייתה קרובה לאחוז החסימה. רשימת יחד בראשות אלי ישי זכתה ב-125,158 קולות שלא הספיקו לה לעבור את אחוז החסימה. זו הרשימה שקיבלה את מספר הקולות הגבוה ביותר ונותרה מחוץ לכנסת בהיסטוריה של הבחירות בישראל. לוח 2 מראה מקרים נוספים של רשימות שזכו במספר גבוה של קולות אך כשלו לעבור את אחוז החסימה. בולטת ביניהן מפלגת עלה ירוק עם ייצוג מרובע בעשירייה הפותחת. מבחינת מספר הקולות הקטן ביותר שחסר לרשימה כדי להיבחר "מובילה" רשימתה של פנינה רוזנבלום (בחירות 1999) ולאחריה עוצמה לישראל (2013) ועלה ירוק (2003).

לוח 2. עשר הרשימות שקיבלו הכי הרבה קולות ולא נכנסו לכנסת

שם הרשימה שנת הבחירות מספר הקולות כמה קולות חסרו?
יחד 2015 125,158 11,696
עוצמה לישראל 2013 66,775 9,080
הירוקים 2006 47,595 15,147
עלה ירוק 2015 47,180 89,674
עם שלם 2013 45,690 30,165
פנינה רוזנבלום 1999 44,953 4,719
עלה ירוק 2013 43,734 32,121
עלה ירוק 2006 40,353 22,389
עלה ירוק 2003 37,855 9,371
כוח לגמלאים 1999 37,525 12,147

האם בבחירות הקרובות עלול להיווצר מצב בו מספר גדול מאוד של קולות יבוזבז? לכאורה, השילוב בין מספר שיא של רשימות מתמודדות ואחוז חסימה של 3.25% מגביר את הסיכוי שכך יקרה. אלא שמניסיון העבר ניתן ללמוד שהמספר הרב של רשימות לא בהכרח מגדיל מאוד את הקולות המבוזבזים, היות שרוב אלה שלא עברו את אחוז החסימה קיבלו מאות בודדות או אלפים בודדים של קולות. נדגים זאת על תוצאות בחירות 2015 שבהן 15 רשימות לא עברו את אחוז החסימה. שתיים מתוכן (יחד ועלה ירוק) גרפו במשותף כ-172,000 קולות וכל 13 הנותרות קיבלו ביחד כ-17,000 קולות בלבד.

מכאן עולה שהמספר הגדול של הרשימות לא בהכרח יביא לבזבוז קולות אדיר. הגורם המרכזי שיכול להביא לכזה מצב הוא הצטברות של מספר רשימות שיהיו קרובות לאחוז החסימה אך לא חצו אותו. סקרי דעת הקהל האחרונים מצביעים על כמה "מועמדות" כאלה: כולנו, גשר, ישראל ביתנו, מרצ, איחוד מפלגות הימין וזהות. אם כל השש אכן ייכשלו, המשמעות עלולה להיות מאות אלפי קולות שיבוזבזו. אלא שאנו עדיין רחוקים מאוד מקו הסיום ועוד מוקדם להעריך כיצד תומכי המפלגות האלה יתנהגו בהתקרב מועד הבחירות: האם ינקטו הצבעה כנה תוך נטילת סיכון לבזבוז קולם, או שמא הצבעה אסטרטגית שמשמעותה העברת תמיכתם למפלגה אחרת שסיכוייה להיבחר ודאיים.

עד כמה השיטה יחסית?

יש הטוענים שרמתו הנוכחית של אחוז החסימה יוצרת עיוותים חריפים בתרגום של העדפות הבוחרים למושבים בכנסת. מבחינתם, הצבתו של חסם כניסה גבוה לכנסת אינו רצוי בחברה מגוונת כחברה הישראלית כיוון שהוא מחבל ביחסיוּת של שיטת הבחירות ועלול לפגוע בלגיטימציה כלפי מוסדות השלטון הנבחרים.

האם העלאתו ההדרגתית של אחוז החסימה בישראל אכן הפכה את שיטת הבחירות שלנו לשיטה לא יחסית? ואיך אנו עומדים בהקשר זה ביחס לדמוקרטיות אחרות? כדי לענות על השאלה הזו ניעזר במדד במדד האי-יחסיוּת שפיתח מדען המדינה האירי מייקל גאלגהר (index of disproportionality). זהו מדד השוואתי המתבסס על השוואה של שיעור הקולות שקיבלה כל מפלגה לשיעור המושבים שלה בפרלמנט. המדד נע על סולם בין 0 ל-100, כאשר ערך תאורטי של 0 מייצג יחסיוּת מושלמת, וערך תאורטי של 100 מייצג אי-יחסיוּת מושלמת (כלומר, מפלגה אחת קיבלה את כל המושבים אף שלא זכתה אפילו בקול אחד).

במדינות המשתמשות בשיטות בחירה רוביות, תוצאות הבחירות מפיקות בדרך כלל ערכים גבוהים למדי של אי-יחסיוּת. הסיבה היא שבשיטות אלה קיים רק זוכה אחד בכל מחוז בחירה ("המנצח לוקח הכל") מה שפוגע בסיכויים של מפלגות בינוניות וקטנות לזכות בייצוג הולם. בצרפת, למשל, נעו ערכי האי-יחסיוּת בארבע מערכות הבחירות האחרונות בין 13 ל-22 ובבריטניה בין 6 ל-17. לעומת זאת, במדינות שיש בהן שיטות בחירה יחסיוֹת, ערכי האי-יחסיוּת נמוכים יותר: בדנמרק ובהולנד (בעלות אחוז החסימה הנמוך) סביב 1, בגרמניה ובלגיה (עם אחוזי חסימה גבוהים יותר) סביב 4.

תרשים 1 מראה את הערכים הממוצעים של מדד האי-יחסיוּת עבור הבחירות שנערכו בכל מדינה בין השנים 2000 ו-2018. כפי שניתן לראות הממוצע לגבי ישראל הוא 2.5, מה שממקם אותה בקבוצת המדינות שיש בהן יחסיוּת גבוהה של שיטת הבחירות. מקדימות אותה רק שלוש מדינות – הולנד, דנמרק ושוודיה. מבחינה הזו קשה לקבל את הטיעון שלפיו רמתו הנוכחית של אחוז החסימה יוצרת שיטה לא הוגנת. יחד עם זאת, יש להודות כי בבחירות הקרובות ייתכן תרחיש בו יהיו כמה מפלגות שיקבלו מספר ניכר של קולות אך לא יעברו את אחוז החסימה. במקרה כזה תיפגע היחסיוּת של השיטה, אם כי לא בצורה חריפה.

סיכום

למרות ההעלאה המשמעותית של אחוז החסימה ל-3.25%, אי אפשר לומר ששיטת הבחירות בישראל "מעוותת" את רצון הבוחר. זו עדיין שיטה יחסית במבט השוואתי, היא מאפשרת ייצוג פרלמנטרי נרחב של ציבורים ותפיסות עולם, וגם שיעור הקולות המבוזבזים אינו גבוה לעומת העבר (אם כי ייתכן שהוא יגדל בבחירות הקרובות). יתר על כן, בבחירות הקרובות לכנסת יתמודדו מספר שיא של רשימות – מה שמלמד שאחוז החסימה הגבוה גם אינו מרתיע רשימות, גם כאלה שאין להן שום סיכוי להיבחר לכנסת, מהתמודדות.

עם זאת, הפיצול במפת המפלגות בכנסת עדיין גבוה מאוד וראוי שהמחוקק ישקול בכובד ראש אמצעים שיביאו למיתונו. אפשרות אחת היא אימוץ שיטת בחירות יחסית-איזורית, תוך שימוש באזורי בחירה רב-נציגיים גדולים (למשל – 12 אזורי בחירה, שבכל אחד מהם ייבחרו 12-8 ח"כים). שיטה כזו תחזק את המפלגות הגדולות מבלי לפגוע במיעוטים הגדולים (הערבים והחרדים), והיא גם תשפר את הייצוג בכנסת של הפריפריה. אפשרות נוספת היא לאמץ את ההצעה שלפיה ראש הרשימה הגדולה ביותר ירכיב את הממשלה. רפורמה כזו תפעיל לחצים לכינוס המערכת סביב שתי חלופות שלטוניות ותחזק את הרשימות הגדולות.

 

הרשימות המתמודדות בבחירות לכנסת ה-21

  1. אופק חדש בכבוד
  2. אחריות למייסדים
  3. איחוד בני הברית
  4. איחוד מפלגות הימין
  5. אני ואתה - מפלגת העם הישראלית
  6. ארץ ישראל שלי
  7. בט"ח
  8. ברית עולם
  9. גשר
  10. הימין החדש
  11. הרשימה הערבית
  12. הפיראטים
  13. התקווה לשינוי
  14. זהות

15. זכויותינו בקולנו
16. חד"ש-תע"ל
17. חינוך
18. יהדות התורה
19. יחד
20. ישראל ביתנו
21. כבוד האדם
22. כולנו
23. כחול לבן
24. כל ישראל אחים
25. כלכלה ירוקה - מדינה אחת
ליכוד
27. מגן
28. מהתחלה
29. מנהיגות חברתית

30. מפלגת האזרחים הוותיקים
31. מפלגת הגוש התנ"כי 
32. מפלגת העבודה
33. מפלגת הרפורמה
34. מפלגת ישר
35. מרצ
36. נ נח הרשימה הממלכתית
37. פשוט אהבה
38. צדק חברתי
39. צדק לכל
40. צומת
41. רע"ם-בל"ד
42. שווים
43. ש"ס