סיפורם של עולי הפלאשמורה מאתיופיה יוצא דופן בסוגיה הכללית של העולים הלא-יהודים. ועם זאת, מכיוון ששאלת יהדותם ועלייתם של בני קבוצה זו מעסיקה את השיח הציבורי בישראל זה 13 שנים, מן הראוי להעלות גם אותה בדוח זה.
הפלאשמורה הם צאצאי יהודים שהשתייכו בעבר לקבוצת "ביתא ישראל", הקבוצה המוכרת של יהודי אתיופיה, אבל התנצרו מאז אמצע המאה ה-19. התנצרותם לא הייתה בדרך כלל תוצאה של כפייה ישירה אלא של לחץ חברתי וכלכלי: הקושי לחיות כיהודי באתיופיה הנוצרית של אותן שנים וההטבות הכלכליות והאזרחיות שניתנו לנוצרים, לעומת מעמדם הנחות של היהודים.
אלא שאִתרע מזלם של בני הפלאשמורה, והנוצרים האתיופיים עצמם לא רצו לספח אותם אליהם, ולרוב סירבו להתחתן אתם. כך נוצר לבני הקהילה הזו מעמד מיוחד: מצד אחד, הם המירו את דתם, ובאופן רשמי עזבו את היהדות, ומצד שני כמעט לא התחתנו ב"נישואי תערובת", וממילא לא התבוללו.
בישראל הוכרע ב-1973 דיון הלכתי וציבורי ארוך שנים בפסיקתו של הרב עובדיה יוסף, שהכיר בבני "ביתא ישראל" כיהודים. כך נוצרה האפשרות לעלייה המונית של יהודים אלה לישראל (קודם לכן עלו רק בודדים מבני העדה). מובן שגם בני הפלאשמורה ששו לעזוב את ארצם הענייה ולהגיע לארץ מפותחת כישראל; מה גם שעוד קודם לכן החלו כמה קבוצות מביניהם בהליכי שיבה ליהדות.
במבצעי העלייה הגדולים של יהדות אתיופיה לא שותפו בני הפלאשמורה: לא ב"מבצע משה" מ-1984 ולא ב"מבצע שלמה" מ-1991, שבו הועלו כלל בני "ביתא ישראל" שחיו באתיופיה. למעשה, עוד במהלך "מבצע שלמה" הועלתה השאלה אם להביא גם את בני הפלאשמורה (הרב הראשי הספרדי, מרדכי אליהו, ביקש מאוד לעשות זאת), וראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, החליט לא להביאם, במידה רבה על סמך היכרות עם עמדתם של כוהני הדת של עולי אתיופיה, שהתנגדו להכרה בפלאשמורה כיהודים.
רק לאחר סיומו של "מבצע שלמה" הוצפה דעת הקהל הישראלית בתביעתם של בני הפלאשמורה לעלייה. התביעה באה הן בטענה שהפלאשמורה רואים את עצמם יהודים, ונמצאו ממילא בהליכי שיבה ליהדות, והן בעובדה שלרבים מעולי "ביתא ישראל" היו קרובים מדרגה ראשונה בקרב בני הפלאשמורה. גורם משמעותי שחיזק את התביעה הייתה נכונותם של רבנים בולטים - כמו הרב אליהו - לתמוך בתביעת הפלאשמורה. הרבנים הרי ידועים בישראל כמי שמקפידים במיוחד בכשרות הייחוס היהודי, וההנחה הרווחת היא שאם הם תומכים בכך, נראה שיש רגליים לדבר. הרבנים מצדם תמכו בתביעה, משום שהגישה ההלכתית בסוגיית הזהות היהודית שונה מן הגישה הלאומית-חילונית, ולפיה גם יהודי שהמיר את דתו לא ייחשב בהכרח לגוי (שכן "ישראל שחטא, ישראל הוא"), וגם צאצאיו לא ייחשבו בהכרח גויים, כל עוד נולדו לאם יהודייה, גם אם היא עצמה המירה את דתה. אדרבה, מבחינה דתית רבים רואים מצווה וזכות גדולה לקרב "בנים טועים" כאלה חזרה לחיק היהדות, ויש להניח שתפיסה זו הייתה נר לרגליהם של הרבנים שתמכו בעליית הפלאשמורה.
לנוכח התביעה החדשה, שתמכו בה גם קבוצות קולניות של יהודי ארה"ב, החליטה ממשלת רבין להקים ועדת שרים בראשות שר הקליטה דאז יאיר צבן. כדי לגבש חוות דעת נעזרה הוועדה בצוות בן עשרה מומחים מתחומים שונים ומגוונים: איש מדע המדינה (המומחה גם לתולדות הציונות) פרופ' שלמה אבינרי, המזרחנים פרופ' נחמיה לבציון ופרופ' חוה לצרוס-יפה, המומחית לאתיופיה פרופ' אולגה קפליוק, המומחה לתולדות המומרים פרופ' יוסף קפלן, המשפטן פרופ' אריאל רוזן-צבי, איש מחשבת ישראל פרופ' אבי רביצקי, והרבנים רצון ערוסי, שבתאי סבתו ואהרן ליכטנשטיין.
אמנם הוועדה הגיעה למסקנה (בינואר 1993) שהיא אינה יכולה לקבוע בבירור אם בני "הפלאשמורה" הם יהודים או לא, אך מאותה סיבה ממש קבעה כי גם אי-אפשר להעניק להם זכאות עלייה על פי חוק השבות. לפיכך המליצה הוועדה כי הטיפול בסוגיית הפלאשמורה ייעשה מטעמים אישיים והומניטריים, במסגרת "חוק הכניסה" לישראל ולא במסגרת "חוק השבות". למעשה, משמעות ההמלצות הייתה לאפשר איחוד משפחות לאלה מבני הפלאשמורה שיש להם קרובים מדרגה ראשונה (בני זוג, הורים או ילדים) בישראל, וכן לאפשר כניסה לארץ למקרים המהווים בעיה הומניטרית קשה, גם ללא קרובים מדרגה ראשונה בישראל. עם זאת, הוועדה הדגישה שכמובן אין בכך כדי לגרוע מזכאותם של כל אחד ואחד מבני הפלאשמורה לנסות להוכיח שהוא זכאי לעלות לפי חוק השבות.
בזכות מדיניות ליברלית זו - שרק בני הפלאשמורה נהנו ממנה, שכן כאמור בפרק 1, עולי בריה"מ מתקשים להעלות לארץ אפילו את הוריהם הלא-יהודים, גם במקרים שהבנים הם חיילים קרביים - עלו לארץ אלפים מבני הפלאשמורה. אלא שבכך לא באה הבעיה על פתרונה, שכן אותם עולים שהגיעו תבעו להעלות לארץ גם את קרוביהם שלהם וכן הלאה. יתר על כן: עלייתם של בני הפלאשמורה לוותה ב"הליך שיבה ליהדות", שכלל נכונות להקפדה על כל כללי ההלכה. במעמדם החדש כיהודים לכל דבר, הם מיהרו לתבוע את העלאת קרוביהם כמתחייב מחוק השבות המורחב, ואלה בתורם ביקשו גם את קרוביהם וכן הלאה.
יתר על כן: בראותם שממשלת ישראל אכן מעלה את אחיהם, עזבו עוד ועוד בני פלאשמורה את כפריהם ברחבי אתיופיה והתגודדו בבירה אדיס אבבה ובעיר גונדאר שבצפון המדינה, בתביעה להעלותם. גם הארגונים היהודיים-אמריקניים שסייעו להם דִרבנו אותם לעזוב את כפריהם ולחזק את תביעת העלייה שלהם באמצעות הטיעון "הם כבר עזבו את מגוריהם הישנים, ואין להם היכן לחיות". במידה שהרשויות בישראל לא הזדרזו להעלות את מבקשי העלייה מחשש שגל העלייה אינסופי, כך התמלאה התקשורת הישראלית בתמונות מעוררות רחמים של קרובים המצפים באתיופיה מוכת הרעב לעלייתם ארצה.
אחרי שנים אחדות של לחצים בכיוון זה ובעקבות עתירה לבג"ץ, החליטה לבסוף ממשלת נתניהו ב-1998 על העלאתם של אותם בני פלאשמורה שכבר הצטופפו באדיס אבבה ובגונדאר, תוך כדי כך שהיא מבהירה שמדובר במחווה הומניטרית, וש"זהו הגל האחרון", ושלא תאפשר העלאת גלים נוספים.
המציאות טפחה כמובן על פניה של הממשלה. מיד לאחר העלאתם של הללו, שוב הצטופפו אלפים רבים מבני הפלאשמורה, שנוכחו לדעת שההמתנה משתלמת, במחנות בערים הגדולות ותבעו אף הם את עלייתם. הפעם, לנוכח אירועי השלבים הקודמים, הקשיחה הממשלה את לבהּ והייתה נכונה להעלות רק בודדים (כ-100 איש בשבוע), לפי בדיקה פרטנית של זכאות העלייה האישית, ולא עוד במסגרת מחוות הומניטריות. יתר על כן: היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, פרסם תקנה שקבעה כי מתגיירים לא יוכלו עוד "לגרור" את העלאת בני משפחתם, כמקובל לגבי יהודים על פי התיקון לחוק השבות מ-1970.
פעילים ותומכים של הפלאשמורה העלו אפוא שתי טענות חדשות: ראשית, הם קיימו "מִפקד אוכלוסין" של בני העדה באתיופיה בפיקוחו של מי שכיהן בעבר כראש מִנהל האוכלוסין במשרד הפנים, דוד אפרתי. המִפקד העלה, לדברי יוזמיו, סך כולל של 26 אלף בני העדה שנותרו באתיופיה. לטענתם, זהו אפוא המספר הסופי של זכאי העלייה שאותם הם מבקשים להביא ארצה, וממילא אין יסוד לחששות בדבר זרם אינסופי של עולים הגוררים אחריהם שוב ושוב בני משפחה נוספים. בנוסף לכך, הם פנו לאנשי ש"ס, ששלטו בזמן ממשלת שרון הראשונה (2003-2001) במשרד הפנים, וביקשו שיכירו בבני הפלאשמורה כיהודים זכאי חוק השבות, וזאת בזכות העובדה שלמרות ההתנצרות, הם בדרך כלל לא התבוללו, ונשמר בקרבם רצף אימהות יהודיות, המעניק זהות יהודית לפי ההלכה.
ואכן אנשי ש"ס נענו לאתגר. בשליחות הרב עובדיה יוסף נשלח לאתיופיה מקורבו, הרב שלמה עמאר (עוד לפני שנבחר לרב ראשי, במרס 2003). ואכן, על סמך ביקורו פרסם הרב עמאר חוות דעת ובה קבע כי הפלאשמורה הם ברובם הגדול באמת צאצאים לאימהות יהודיות, ולכן הם נחשבים יהודים, גם אם הם או אבותיהם התנצרו. לפי פסיקתו, הציע שר הפנים מש"ס, אלי ישי, שהממשלה תשנה את מדיניותה כלפי בני הפלאשמורה ותקבע שכל צאצאי האימהות היהודיות יעלו ארצה. בעבור פעילי הפלאשמורה, הייתה זו הצעה מספקת, שכן לטענתם כ-90% מבני העדה הם צאצאי אימהות יהודיות.
ישי העלה את הצעתו כבר בדצמבר 2002, זמן קצר לפני הבחירות שעמדו להיערך חודש אחר כך. אלא שאז קבע היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שאין לערוך שינוי מדיניות כה ניכר בתקופת בחירות, מחשש למראית עין של "שוחד בחירות" כלפי בני הפלאשמורה בפרט או עולי אתיופיה בכלל. לפיכך נדחתה אז ההצעה, והיא התקבלה בממשלה רק לאחר הבחירות, בתקופת המעבר שבין הבחירות ובין כניסת הממשלה החדשה לתפקידה, שכן שרי ש"ס כבר לא השתתפו בממשלה החדשה. למרות התקבלותה, נקבע שמימוש ההצעה יותנה במציאת תקציבים מתאימים - מה שהבהיר שבכל זאת, גם לפי החלטת הממשלה, הפלאשמורה אינם נחשבים יהודים לכל דבר, שהרי עליית יהודים מעולם לא הותנתה במציאת תקציבים.
בפועל, המדיניות החדשה לא מומשה הן משום שיקולי תקציב ומשבר כלכלי והן משום ששר הפנים החדש, אברהם פורז מסיעת "שינוי", בוודאי לא דגל בהנחת המוצא ההלכתית של המדיניות, ולפיה גם יהודי מומר נחשב יהודי. וכך החלו פעילי הפלאשמורה במסע נוסף של לחצים והפגנות. שרת הקליטה בממשלת שרון השנייה, ציפי לבני, שהייתה דווקא שותפה לאימוץ המסקנות של הרב עמאר במרס 2003, גילתה פתאום הסתייגות מן ההתייחסות לכלל בני הפלאשמורה כאל יהודים. לאחר סבב שיחות עם הרב עמאר, עם ה"קייסים" (כוהני הדת) של העדה האתיופית כולה ועם נציגי הפלאשמורה ולנוכח הטענות ש"מִפקד אפרתי" נבנה בסופו של דבר על הערכות מִדגמיות ולא על ראיונות אישיים עם כל אחד ואחד מבני הפלאשמורה,[56] גיבשה השרה לבני עמדה (שהתקבלה גם על דעתו של פורז): זהותו היהודית של כל אחד ואחד מבני הפלאשמורה החיים עדיין באתיופיה תיבדק מחדש וביסודיות. רק אם יימצא שהנבדק הוא צאצא לרצף של אימהות יהודיות, תוכר זכאותו לעלות לארץ. גם בכך כבר היה המשך למגמת "אפליה לטובה" של בני הפלאשמורה ביחס לשאר מבקשי העלייה, שכן המרת דת אצל בני קבוצות אחרות שוללת את אפשרות העלייה שלהם ושל צאצאיהם לארץ. בכל אופן, היה בגישה זו כדי לקבוע לראשונה מבחן זכאות אישי לבני הפלאשמורה, ולא עוד זכות עלייה גורפת מעצם השתייכותם לקבוצה הזו.
סיכומו של דבר: בני הפלאשמורה מהווים קבוצה ייחודית בכלל סיפורם של העולים הלא-יהודים לישראל, בשני מובנים שונים. במובן האחד, הפלאשמורה אמנם התנצרו, אבל רובם לא התבוללו, ולכן נוצר לגביהם פער בין העמדה ההלכתית ובין העמדה הלאומית-חילונית: לפי העמדה ההלכתית, הם עודם יהודים, לפחות אלה ששמרו על רצף של אימהות יהודיות, ואילו לפי העמדה הלאומית, המחמירה ממנה, המרתם את דתם היא ביטוי להפסקת הזהות היהודית. במובן השני, בני הפלאשמורה מוכנים לכל דרישה אורתודוקסית בדרך ל"השבתם ליהדות", שכן כצאצאי יהודים, האורתודוקסיה אפילו אינה רואה בהם מתגיירים. הודות לצירוף שני הגורמים האלה, הממסד הרבני והדתי מגלה ביחס לבני הפלאשמורה דווקא גישה ליברלית יותר מזו של חלק מן הממסד הממלכתי והציבור החילוני - בניגוד מובהק למצב ביחס לעולי בריה"מ לשעבר ולשאר קבוצות העולים.