הרב שלמה אבינר נולד ב–1943 בעיר ליון שבצרפת. הוא גדל בפריז והתחנך בבית ספר יהודי, היה פעיל בתנועת בני עקיבא, למד מתמטיקה והנדסת אלקטרוניקה ושירת כמהנדס אלקטרוניקה בצבא הצרפתי. ב–1966 עלה לישראל במסגרת גרעין של תנועת בני עקיבא ופנה לקיבוץ הדתי שדה אליהו שבעמק בית שאן. בהמשך למד בישיבת מרכז הרב, וב–1968 הצטרף לגרעין הראשון של מתנחלי חברון בקריית ארבע, שם למד בישיבה המקומית עד 1971. בשנים 1971–1978 כיהן כרב הקיבוץ הדתי לביא שבגליל התחתון, בשנים 1978–1981 כיהן כרב המושב קשת שברמת הגולן, ומשנת 1981 הוא מכהן כרב היישוב בית אל וכן כראש ישיבת עטרת כוהנים, ששמה שונה לימים ל'עטרת ירושלים' כדי להבחין בינה לבין העמותה הנושאת שם זהה ועוסקת ברכישת בתים במזרח ירושלים.
הרב אבינר הוא מתלמידיו הקרובים של הרב צבי יהודה קוק, מי שהיה ראש ישיבת מרכז הרב ורבם של ראשוני גוש אמונים. הוא נחשב למבטא הפומבי הבולט ביותר של השקפת הרב קוק, לצד הרב צבי טאו (הנחשב אמנם לדובר מובהק ממנו, אבל נוטה להסתגר מפני הציבור, ואת הדרכותיו הוא מוסר בעיקר לקומץ מקורבים נבחרים). הרב אבינר הוא גם האיש שערך את קובצי שיחותיו של הרב צבי יהודה.
הוא נחשב למרצה כריזמטי ובעל חוש הומור — תכונה שאינה מצויה אצל רוב הרבנים. הוא אף כותב פורה ביותר: עשרות ספרים בתחומי הלכה, כמו שו"ת 'שאילת שלמה' בן שמונה כרכים ושו"ת 'אינתיפאדה', העוסק בשאלות שהגיעו לשולחנו בשנות האינתיפאדה הראשונה (1987–1991); ספרים בתחום החינוך ('החינוך הטבעי'), בתחום הזוגיות ('פרקי אהבה'), בתחום הצניעות ('גן נעול') ועוד. הוא מייעץ לגברים, לנשים ולזוגות גם בתחומים אישיים אינטימיים. נוסף על כל עיסוקיו הוא כותב בשנים האחרונות שני טורים שבועיים פופולריים בעלוני פרשת השבוע 'מעייני הישועה' ו'אהבה ואמונה'. בשנים האחרונות גם קיבל עליו להיות חבר ב'מועצת גדולי התורה' של רבני צוהר (לצד הרבנים יעקב אריאל, חיים דרוקמן ואהרן ליכטנשטיין) — קבוצת רבנים המבקשת להיות זרם מרכזי ופתוח יחסית בציבור הדתי–לאומי.
הרב אבינר הסכים להתראיין למחקר זה. בריאיון הוא מדגיש את תמיכתו בעמדת הרמב"ם הגורסת שהמשטר היהודי הרצוי הוא משטר מלוכני. עם זאת הוא מדגיש כי בפועל תקפים דברי הנצי"ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין במאה התשע עשרה), שאמר כי אם העם אינו רוצה במלך, יש לקבל את המשטר הזוכה לאמון האומה, ובימינו ברור שזוהי הדמוקרטיה: 'אמנם יש בכך עברה על מצווה מהתורה, אבל יש לראות זאת כ"פיקוח נפש" [של כלל האומה, שלא תוכל להתקיים אם לא תקבל על עצמה משטר מוסכם]', ולכן יש להסכים לכך.
הרב אבינר מבחין בין 'גוף הדמוקרטיה' לבין 'נשמת הדמוקרטיה'. לשיטתו, גוף הדמוקרטיה הוא הרמה הנמוכה והתועלתנית של הדמוקרטיה — הרמה שעליה דיברו הוגים תועלתניים כמו הובס ולוק, שראו את ערכה של הדמוקרטיה באפשרות לשמור על ביטחונו ועל זכויותיו של היחיד. במקורות היהודיים המקבילה להשקפה הזאת היא האמירה 'הווי מתפלל לשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו' (אבות ג, ד). לעומת זאת 'נשמת הדמוקרטיה' היא הפן הגבוה שלה — הדמוקרטיה כמקדמת את האומה כולה ולא רק את היחידים. למעשה, אפשר לראות בכך הבחנה בין הרמה האזרחית–ליברלית של הדמוקרטיה, הנחשבת בעיניו נמוכה, לבין הפן הלאומי, הנחשב בעיניו הפן המרכזי.
הרב אבינר רואה אפוא בדמוקרטיה אתנוצנטרית — מונח המשמש לעתים קרובות בפי חוקרי מדע המדינה בהקשר שלילי — את הפן הנכון והגבוה של הדמוקרטיה: הדמוקרטיה נועדה בראש ובראשונה לצורכי האומה ולא לצורכי היחידים בה, ובוודאי לא לצורכי היחידים שאינם בני האומה. עם זאת הוא מדגיש את הצורך להבחין בין דמוקרטיה לאומית לבין פשיזם. קו הגבול נקבע לדעתו על פי תוכנה של הדמוקרטיה — האם היא עוסקת ברצח או בתכנים חיוביים?
באשר ליחס למערכת החוק והמשפט: הרב אבינר רואה במדינה ישות קדושה מבחינה דתית, 'אבל זה לא מכשיר אוטומטית את כל מה שהמדינה עושה'. הוא ממשיל זאת לילד שהוריו שמחים בו בכל מקרה, גם אם אינם מאושרים בהכרח מכל מעשיו. הוא מדגיש את חשיבותה של מערכת המשפט, 'שבלעדיה לא תתקיים המדינה', ומכאן הוא מסיק את הלגיטימיות שלה, אף על פי שהיא אינה מחוקקת ושופטת לפי דין תורה. עם זאת הוא מדגיש שלגיטימציה זו היא בדיעבד: 'ברור שבעיקרון המשפט צריך להיות על פי התורה'.
באשר למעמד הלא יהודים דעתו חדה: לא יהודים אינם צריכים להיות זכאים לאזרחות במדינה יהודית. גוי שירצה להתאזרח, יצטרך גם להתגייר. אם לא יתגייר, יוכל לחיות במדינה במעמד של תושבות, שלדעתו הוא המקבילה המודרנית למונח הקדום 'גר תושב'. כלומר, יהיו לו זכויות שוות לשאר התושבים, למעט זכות ההצבעה לכנסת. לא יהודי המשרת בצבא יוכל לזכות בהטבות מסוימות לעומת שאר הלא יהודים, אבל גם אזרחותו בעייתית, שכן עיקר תפקידה של המדינה — וממילא גם של בית הנבחרים שלה — הוא לקדם את ענייני העם היהודי (כולל היהודים החיים בגולה), והרי זה אינו מעניינו של הלא יהודי.
באשר למעמד הנשים: לדעתו מבחינה עקרונית מעמדן שווה לזה של גברים. עם זאת אין למנותן לתפקידים ציבוריים, מכיוון ש'כל כבודה בת מלך פנימה'. הרב אבינר תומך גם כיום בפסיקתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק משנות העשרים של המאה הקודמת שאין להעניק לנשים אפילו זכות בחירה כדי שלא להעסיקן בענייני ציבור. עם זאת הוא סבור שלנשים צריכה להיות השפעה על ענייני הציבור באמצעות ייעוץ שמאחורי הקלעים: 'לא צריך אישה אחת במפלגה שתהיה "עלה תאנה", אלא ועדה מייעצת של כמה נשים שתייעצנה למפלגה כולה, כפי שרבנים לא צריכים לכהן כפוליטיקאים, אבל המפלגה צריכה להתייעץ אתם'.
הרב אבינר תומך בשיתוף נשים פוסקות הלכה 'בסוגיות עדינות של הלכות נשים', כמו דיני נידה, וגם אינו מתנגד התנגדות עקרונית לכך שאישה תלמידת חכמים תפסוק בתחומים אחרים. עם זאת הוא מתנגד לראות בכך יעד ציבורי — לאו דווקא בגלל מניעה הלכתית לכך שנשים יעסקו בתפקידי פסיקה, אלא מעצם התנגדותו הכוללת למינוי נשים לתפקידים ציבוריים ומרצונו שיהיו 'בנות מלך פנימה'.
מעבר לדיון ההלכתי במעמד הנשים הוא רואה את הדברים גם בהקשר חברתי כולל. לדעתו יש להתנגד כמובן לפגיעה בנשים ויש לסייע לנשים להתמודד עם בעיות כגון התעללות והטרדה, אבל אסור שהפמיניזם יתמקד בהשוואת 'דמותם' של נשים ושל גברים. פמיניזם שלילי הוא פמיניזם 'המעניק לנשים חשיבה גברית ולגברים חשיבה נשית'. אדרבה, פעולה לטובת האישה היא פעולה שתאפשר לה להתמודד בצורה טובה יותר עם מטלות הבית והמשפחה, למשל באמצעות יצירת תנאים טובים לחלקי משרות לנשים. פעולה לטובת האישה אין פירושה 'להעמיס על הנשים גם אחריות משפחתית וגם אחריות ציבורית, ואז הן קורסות תחת העול'.
באשר לזוגיות חד–מינית: הוא סבור שמובן מאליו שהיא אסורה, אבל לאנשים עצמם יש להתייחס באהבה, 'כפי שאנחנו מתייחסים למחללי שבת, שגם הם עוברי עברה'. הוא מתנגד בחריפות ללגיטימציה החברתית הניתנת לתופעה, שהיא עצמה גורמת לריבוי הזוגות החד–מיניים. הוא מאמין שאפשר 'להתרפא' מן הנטייה החד–מינית ואף יזם את הקמת הארגון 'עצת נפש', העוסק בסיוע פסיכולוגי לצעירים בעלי נטייה חד–מינית במטרה להביא ל'ריפוים'.