מאמרים

ריבוי מקרי השחיתות בשלטון המקומי נובע מהיעדר שקיפות, נורמות עבודה לקויות והתייחסות מתמשכת למשפט הפלילי כנקודת ההתייחסות למה נחשב שחיתות ומה לא. דו"ח שנכתב במכון הישראלי לדמוקרטיה, מצא כי מאבק נחוש בשחיתות צריך להיות מערכתי, מניעתי, שוויוני וצופה פני עתיד.

חיזוק הדמוקרטיה שלנו מחייב מאמץ ציבורי מקיף. במסגרת מהלך יסודי וכולל כזה, הנחוץ לנו כאוויר לנשימה, ראוי יהיה לציין את יום הדמוקרטיה הבינלאומי. יום כזה יאפשר לציין ולהבליט את הערכים הבסיסיים המשותפים לרוב מניינה ובניינה של החברה הישראלית, שהם כה חיוניים לקיומה, ושכה מעט נעשה כדי לטפחם ולהטמיעם.

יום הדמוקרטיה הבינלאומי יחול כמדי שנה ב-15 לספטמבר, בהמשך להכרזת האו"ם בנושא שאותה תרגמנו לצורך הנגשה לכלל הציבור. מסקירה המבוססת על מדדים בינלאומיים, נמצא שלנו בישראל יש סיבה להתגאות בדמוקרטיה שלנו אך כמובן אל לנו לנוח על זרי הדפנה.

הפער בין תנאי הגלות ותנאי הריבונות הוא כל-כך דרמטי, עד שנדרשות תכונות כמעט הפוכות לקיום רציף בשתי המציאויות הללו, אבל מסוכן מאוד לנסות ולשמר את הדגש הדתי גם בחזרה לתנאי ריבונות, הזקוקים דווקא את הדגשת המרכיב הלאומי. 

בסוף אוקטובר ייפתח המושב השלישי של הכנסת ה-20, וסביר שנהיה שוב עדים לסחרור הח"כים בענין החקיקה הפרטית.
חקיקת היתר לא מעידה על כוח עודף של הח"כים. להפך: הם מרבים להשתמש בה משום שחסרים להם כלים אפקטיביים להשפעה ופיקוח על מדיניות הממשלה.

הציבור הדתי-לאומי, התופס את עצמו כאליטה משרתת, חייב להוביל מהלך היסטורי של קואליציה כלל-ישראלית למען שבת ייחודית, גם אם לא הלכתית. 

המשבר האחרון סביב עבודת הרכבת בשבת ממחיש עד כמה הסטטוס קוו בעניין השבת מת.
להתחייבות הכללית של בן גוריון מ- 1947 שהשבת תהיה יום מנוחה, נוצק תוכן רשמי דל, ועד היום אין חוק שמסדיר את שמירת השבת בישראל ברמה הלאומית.
אבל השבת לא אבודה. במדינת ישראל יש רוב שרוצה את השבת שלו אחרת. יהודית, אבל לא דתית-הלכתית, נשמרת, אבל מאפשרת.

סקר פלסטיני-ישראלי משותף, של פרופ' הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה וד"ר שקאקי מהמרכז הפלסטיני לחקר מדיניות ולסקרים, שהתפרסם השבוע, חושף עובדה מרתקת: ערביי ישראל, מבחינת עמדותיהם כלפי "הסכסוך" והיחסים בין ישראל והפלסטינים, מהווים קבוצת מרכז מובהקת. מהן השאיפות ארוכות הטווח של הפלסטינים כלפי ישראל? והפחד מהזולת באשר הוא?

השבטיות במדינת ישראל של היום, הפיצול לזרמים ותתי זרמים אידיאולוגיים, השבר החברתי, שנאת האחר, וחוסר היכולת להסכים על שום דבר כמעט, מסכנת את החברה. חובה על קברניטי המדינה, ומערכת החינוך בפרט לפעול לצמצום מספר הזרמים ותתי הזרמים. לפעול להאחדה ולא לסגרגציה נוספת. ליצור מכנה משותף אם לא על ספסל הלימודים, לפחות בליבת תכניות הלימודים. 

למעלה מ-50% מהישראלים והפלסטינים תומכים בפתרון שתי המדינות - כך עולה מסקר מיוחד ומקיף שערכנו יחד עם מכון PSR הפלסטיני בקרב כ-1,200 פלסטינים ו-כ-1,200 ישראלים.

ישראל כבר הודיעה על דחיית יוזמת השלום הצרפתית לכינוס ועידה בינלאומית להסדר שלום בין ישראל לבין הפלסטינים, בטענה שאין תחליף למו"מ ישיר. יוזמת השלום הערבית היא בסיס ראוי למו"מ כזה. אם ישראל תדחה גם את היוזמה הזאת, היא תצטייר גם בעיני תומכיה בעולם כסרבנית שלום, ותיפגע עוד יותר התמיכה בה.

בשבוע שעבר פורסם שראש הממשלה יוזם חקיקה שתתקן את ההגדרה של האזנת סתר.  לכאורה, מדובר במהלך שאמור לשמור על הפרטיות שלנו, אך יקשה בראש ובראשונה על אנשים פרטיים המבקשים להתגונן מפני כוחות חזקים מהם וכן על עבודת המשטרה. הכוונה של הצעת החוק היא בעיקר  להתעלל במוסדות הביקורת על השלטון, רשויות אכיפת החוק והתקשורת. מן ההדף, ייפגע גם הציבור הרחב. 

החינוך הממלכתי אמור לפי החוק להעניק שוויון הזדמנויות לכול ילד וילדה אולם הספר לאזרחות הוא דוגמה מביכה כיצד נמנעים מביקורת על השלטון ואף מטייחים את מעשיו הראויים לביקורת, במיוחד בכול הנוגע לאפלייתם לרעה של האזרחים הערבים או באשר לאופן קליטתם של היהודים המזרחיים בראשית שנותיה של המדינה.

אנחנו משוחחים את עצמנו לדעת במונולוגים ללא דיאלוגים, בטיעונים מקבילים שלעולם לא ייפגשו, בפרצופים פעורי פה ונעדרי אוזניים. מחליקים מטה במדרון שסופו חורבן. 

הבעיה הפוליטית הכי חשובה של הזמן הזה איננה רק חופש העיתונות. עם כל חשיבותה, היא נגזרת משאלה רחבה יותר:  איך להתאים את הדמוקרטיה הנכבדה שלנו לתאוצה של עידן המידע. 

נציבות הביקורת הוקמה כדי לקדם את התנהלותה המקצועית, הבלתי-תלויה, השקופה וההגונה של התביעה, וזאת כדי לשמר את אמון הציבור בה. לכן, על הנציב להיות חזק דיו ולקבל סמכויות שיאפשרו לו למלא את תפקידו. מן הראוי שגם נציב בירור תלונות הציבור ימונה באמצעות ועדת איתור מקצועית-ציבורית, ושהאפשרות של העברתו מתפקידו צריכה להיות מצומצמת בעילותיה ולא תלויה ברצונו הטוב של שר כזה או אחר.

מדינה דמוקרטית מתאפיינת בתקשורת חופשית איכותית ועצמאית, בפלורליזם ובחופש הביטוי. זוהי שעת מבחן לדמוקרטיה הישראלית, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. יחד, נאחד כוחות כדי שתישאר כזו.

האירופים יכולים למצוא בישראל דרכים אפשריות לבניית האיזון בין זהות לאומית לערכים גלובאליים- דמוקרטיים. מדינות אירופה מגיעות לאתגר הזה לא מוכנות. קצת כמו מדינת ישראל לפני עשרות שנים, הן צריכות להגדיר מחדש את הלאומיות, לקבוע מחדש את גבולותיה ולכונן באופן אחר את יחסיהן (הערכיים) עם העולם.  

פריימריז פתוחים מספקים לא מעט יתרונות מבטיחים כמו פתרון לשאלת זהות המנהיג ויצירת התלהבות ועניין ציבורי, לצד סיכונים אפשריים כהיבחרותו של מועמד רדיקלי שלא מייצג את קהל המצביעים הפוטנציאלי של המפלגה.

המאבק החרד"לי הופך למלחמת דת עם השלכות מרחיקות לכת. בזירה הפנימית מדובר במאבק על נפשה של המדינה. איזו מדינה תהיה מדינת ישראל? האם היא תהיה מדינה דמוקרטית ויהודית בעלת אופי ליברלי ופלורליסטי, או יהודית ודמוקרטית, שבה הדמוקרטיה פורמלית, שערכים ליברליים מוקצים בה מחמת מיאוס. שבציבוריות שלה שלטת שמרנות דתית, וגרסה חרדית של היהדות.

המהלכים הממשלתיים האחרונים בשוק התקשורת לא נועדו לשרת את הימין, אלא משהו אחר. התהליך ברשות השידור הוא חשוב והיסטורי. כישלון שלו ילמד לקח שהוא רחב עשרת מונים מהסיפור של השידור הציבורי.

האם אתם בוחרים בביבי או בליכוד? בבוז'י (וציפי) או במחנה הציוני? ומי מצביע לבית היהודי- מצביעים לבנט! פרופ' גידי רהט מסביר על הסכנות שבפרסונליזציה שעוברת על המערכת הפוליטית ושקיעתן של המפלגות במסגרת פרויקט "מחקר בדקה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הניסיון להצמיד בין המהפכה הטכנולוגית למהלכים פוליטיים אינו פועל בצורה חד ערכית. הרשתות החברתיות אינן אמצעי התקשורת החופשי ביותר שידעה האנושות- יש להן מגבלות הנובעות מעצם האלגוריתם שמפעיל אותם, מהאינטרסים המסחריים שעומדים מאחוריהן, ומטבעה של הפעילות האנושית. בעת הזו, חשובים יותר מתמיד ההגנה על חופש ביטוי, חופש עיתונות וההתנגדות לצנזורה – בתקשורת הממוסדת וברשת כאחת.  

הצלחתו המסחררת של פרויקט ההדסטארט למען החייל אלאור אזריה, היא עדות נוספת לכך שהסיפור הוא כבר מזמן לא על "החייל היורה מחברון". זהו סיפור על חברה שאיננה מזדעזעת מפעולות שנמצאות הרחק מתחום השטח האפור, ושולחת מסר מטריד לציבור ולמנהיגיו.

בית המשפט העליון זיכה בשבוע שעבר את הבריונות עם קביעתו שאין לקיים את מצעד הגאווה בבאר שבע. הדיון העיקרי בדבר חשש מאלימות, איפשר לבריונות לרמוס את חופש ההפגנה. 

משרד החינוך צריך לתת אופק לצעירים הערבים בהיי-טק, בכלכלה, בסיעוד ובתעשיית הגז המתפתחת בצפון. בתקופה האחרונה, נעשו ניסיונות לשיבוץ מורים ערבים במגזר היהודי ואף הוגדרו יעדים בנושא שבהם עומד משרד החינוך באופן חלקי. צעד זה ללא תמיכה וקידום ראויים לא יצליח להביא לשיפור המצב ורק יגביר את התסכול בקרב הציבור הערבי.

שופט העליון מלצר אמר בדיון בביה"מ שלפי חוק יסוד: הממשלה, אין לראש הממשלה סמכות לכהן כשר. ד"ר עמיר פוקס מציע להתייחס ברצינות לפרשנותו של מלצר לחוק ומציע פרשנות שונה.

התפיסה שעומדת ביסוד האיסור לשדר את הכרעת הדין של נוחי דנקנר בפרט ומבית המשפט בכלל, היא החשש מפני המהירות, הישירות והמסר הלא מתווך שיגיע אל הציבור.

מרבית הטענות ביחס לפקודת "חניבעל" השנויה במחלוקת מצביעות על ההבנה הבלתי רשמית שהשתרשה בקרב החיילים ומפקדיהם ולפיה בכל מחיר יש לסכל חטיפת חייל.

מקרה הבריטי, הפוליטיקה הממסדית הובסה באמצעות מנגנון ההכרעה העתיק - הדמוקרטיה הישירה שמתווה דרך לקבלת החלטות פופוליסטיות. המענה לכך הוא הדמוקרטיה הייצוגית שמאפשרת לאזרח לבחור את המחליטים הטובים ביותר עבורו.