מאמרים

במקרה של חקירות בינלאומיות- ההגנה הטובה ביותר היא מנגנוני בקרה וחקירה עצמאיים המתפתחים כאן בישראל ומגנים עליה בעולם.

אקורד הסיום של השנה, מלחמות השבת הסוערות שחווינו, ממחישות שוב כי עצימת העיניים מול סוגיות דת ומדינה והצורך לבחון את ההסדרים הקיימים מסוכנת - לא רק לחברה אלא גם לבית המשפט העליון, שלפחות במידה מסוימת, נגרר על כרחו להכריע בסוגיות אלו, ובכך מוצא את עצמו בליבת הסכסוך הערכי בישראל, ותחת אש צולבת באשר יכריע.

ד"ר גיא לוריא על מהותה ומתכונתה (אם בכלל) של הביקורת על התביעה הכללית.

משה רבנו, בנאום הפרידה שלו מעם ישראל, ממליץ על בחירת השופטים הראויים במילים הבאות: "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם.." (דברים א, יג). החכמה – בקיאות במשפט, הבינה – הכושר האינטלקטואלי, אין בהם די. נדרשת תכונה שיפוטית נוספת: "ידועים לשבטיכם" – מקובלים ונתפסים כמייצגים בדעותיהם את המגוון הרחב של זהויות בחברה כולה.

בשנים האחרונות מתפשט שימוש שגוי במונח "הפרדת רשויות", שסותר את מהותו האמתית של המונח. ממונח המייצג עקרון יסוד בדמוקרטיה, שתכליתו לשרת את חירות האזרחים, הוא הפך לקרדום לחפור בו כדי לפגוע בדמוקרטיה.

תביעות השתקה - מטרתן האסטרטגית היא לטשטש את הגבולות שבין מרחב השיח הציבורי לבין כתלי בית המשפט והקושי להתמודד עמן נובע מהתיקו הערכי המבלבל שקיים במשפט הישראלי בין הזכות לחופש ביטוי והזכות לשם טוב.

בשנים האחרונות הולכת וגוברת תופעת הפוליגמיה בחברה הערבית בישראל - פוליגמיה דור 2.0 שמתבטאת בכך שגברים לוקחים אישה נוספת. מצב זה אינו בריא ונשאלת השאלה מדוע דווקא כעת, בעשור השנים של המאה ה-21 אנו נחשפים לתופעה ולא רק בקרב דתיים ובדואים בדרום כפי שהיה נהוג לחשוב.

הפוליטיקה הישראלית של העשורים האחרונים עצבה משוואה לפיה דתיות, מסורתיות, וזיקה ליהדות ולערכיה שייכים לימין, וחילוניות, מנותקת, לפעמים באופן דווקני מכל אלו, מזוהה עם המרכז והשמאל. המשוואה הזו רעה לשמאל ולמרכז וטרגדיה ליהדות.

בשנים האחרונות, שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם - היהודים בישראל והקהילה היהודית בארה"ב - מתרחקות זו מזו על אף שצריכות זו את זו. ראש השנה והימים הנוראיים הם הזדמנות נפלאה לחשבון נפש משני צדי האוקיינוס.

בראש השנה עלינו לחדש את מחויבותנו למדינה. נזכור כי היא האחראית על החרב ועל השלום והיא המכשיר החברתי היעיל ביותר להתמודדות עם חלק גדול מאי הוודאות בחיינו: "מי ברעב ומי בצמא; מי ברעש ומי במגפה".

זיכרונות משמעון פרס

משרד האוצר פרסם מסמך מפורט בשם "חזון דיגיטלי", המעודד ומתמרץ גופים לעבור לעידן הדיגיטלי ומפרט פעולות רבות אשר טומנות בחובן פגיעה בפרטיות של כולנו. עד שהאיזון בין הזכות לפרטיות לחדשנות כלכלית לא יוסדר בחוק, נמצא את עצמנו שוב ושוב עם מופעים מביכים כמו זה.

פרס סבר כי עתידה של הזהות היהודית תלוי ביצירת האפשרות לכל אחד להיות פרשן של היהדות, בקולו שלו.

פרס הפגין אהבת אדם, דאגה למדינה ובעיקר אמונה ללא סייג באדם ובמדינת ישראל. 

לאחר שהושבעתי לראשונה כח"כ בשנת 2007, אמר לי פרס: "היכנס לזירה הציבורית ואל תצא ממנה. מי שטוב מחויב לעם ולעשייה". זהו מרכיב מרכזי בצוואתו: המחוייבות להמשיך ולפעול בעוצמה לשימור הלהט של דור המייסדים ולהביא לחידוש תנופת העשייה הציונית ברוח הדמוקרטית והיהודית שכה אפיינה אותו.

במשך שנים מתלבט המחוקק בישראל האם לעגן את הזכויות החברתיות בחוק יסוד. מה ניתן ללמוד על שאלה זו מעיון במקורות המשפט העברי? 

 חוק השדלנות נועד להסדיר את עבודת הלוביסטים במסדרונות השלטון. אבל כיום בישראל, לא די בחוק כדי למנוע השפעה פסולה על מקבלי ההחלטות.

מדינת ישראל נמצאת בחזית הפיתוח הטכנולוגי בתחומי הבינה המלאכותית, למידה עמוקה על ידי מכונה וניתוח אלגוריתמי של ביג דאטא. עבור תעשיית ההיי טק, פתיחת מאגרי מידע היא צינור חמצן כלכלי. אולם, אי אפשר לחשוב על המהפכה הדיגיטלית רק במשקפי כלכלה, תעשיה וחדשנות.

ז'בוטינסקי היה מגדולי הוגי הדעות הציונים. בעיניי - הגדול שבהם. מי ייתן וקברניטי המדינה, ואזרחיה, יעיינו בכתביו ויאמצו משם את משנתו הליברלית-דמוקרטית.

ריבוי מקרי השחיתות בשלטון המקומי נובע מהיעדר שקיפות, נורמות עבודה לקויות והתייחסות מתמשכת למשפט הפלילי כנקודת ההתייחסות למה נחשב שחיתות ומה לא. דו"ח שנכתב במכון הישראלי לדמוקרטיה, מצא כי מאבק נחוש בשחיתות צריך להיות מערכתי, מניעתי, שוויוני וצופה פני עתיד.

חיזוק הדמוקרטיה שלנו מחייב מאמץ ציבורי מקיף. במסגרת מהלך יסודי וכולל כזה, הנחוץ לנו כאוויר לנשימה, ראוי יהיה לציין את יום הדמוקרטיה הבינלאומי. יום כזה יאפשר לציין ולהבליט את הערכים הבסיסיים המשותפים לרוב מניינה ובניינה של החברה הישראלית, שהם כה חיוניים לקיומה, ושכה מעט נעשה כדי לטפחם ולהטמיעם.

יום הדמוקרטיה הבינלאומי יחול כמדי שנה ב-15 לספטמבר, בהמשך להכרזת האו"ם בנושא שאותה תרגמנו לצורך הנגשה לכלל הציבור. מסקירה המבוססת על מדדים בינלאומיים, נמצא שלנו בישראל יש סיבה להתגאות בדמוקרטיה שלנו אך כמובן אל לנו לנוח על זרי הדפנה.

הפער בין תנאי הגלות ותנאי הריבונות הוא כל-כך דרמטי, עד שנדרשות תכונות כמעט הפוכות לקיום רציף בשתי המציאויות הללו, אבל מסוכן מאוד לנסות ולשמר את הדגש הדתי גם בחזרה לתנאי ריבונות, הזקוקים דווקא את הדגשת המרכיב הלאומי. 

בסוף אוקטובר ייפתח המושב השלישי של הכנסת ה-20, וסביר שנהיה שוב עדים לסחרור הח"כים בענין החקיקה הפרטית.
חקיקת היתר לא מעידה על כוח עודף של הח"כים. להפך: הם מרבים להשתמש בה משום שחסרים להם כלים אפקטיביים להשפעה ופיקוח על מדיניות הממשלה.

הציבור הדתי-לאומי, התופס את עצמו כאליטה משרתת, חייב להוביל מהלך היסטורי של קואליציה כלל-ישראלית למען שבת ייחודית, גם אם לא הלכתית. 

המשבר האחרון סביב עבודת הרכבת בשבת ממחיש עד כמה הסטטוס קוו בעניין השבת מת.
להתחייבות הכללית של בן גוריון מ- 1947 שהשבת תהיה יום מנוחה, נוצק תוכן רשמי דל, ועד היום אין חוק שמסדיר את שמירת השבת בישראל ברמה הלאומית.
אבל השבת לא אבודה. במדינת ישראל יש רוב שרוצה את השבת שלו אחרת. יהודית, אבל לא דתית-הלכתית, נשמרת, אבל מאפשרת.

סקר פלסטיני-ישראלי משותף, של פרופ' הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה וד"ר שקאקי מהמרכז הפלסטיני לחקר מדיניות ולסקרים, שהתפרסם השבוע, חושף עובדה מרתקת: ערביי ישראל, מבחינת עמדותיהם כלפי "הסכסוך" והיחסים בין ישראל והפלסטינים, מהווים קבוצת מרכז מובהקת. מהן השאיפות ארוכות הטווח של הפלסטינים כלפי ישראל? והפחד מהזולת באשר הוא?

השבטיות במדינת ישראל של היום, הפיצול לזרמים ותתי זרמים אידיאולוגיים, השבר החברתי, שנאת האחר, וחוסר היכולת להסכים על שום דבר כמעט, מסכנת את החברה. חובה על קברניטי המדינה, ומערכת החינוך בפרט לפעול לצמצום מספר הזרמים ותתי הזרמים. לפעול להאחדה ולא לסגרגציה נוספת. ליצור מכנה משותף אם לא על ספסל הלימודים, לפחות בליבת תכניות הלימודים. 

למעלה מ-50% מהישראלים והפלסטינים תומכים בפתרון שתי המדינות - כך עולה מסקר מיוחד ומקיף שערכנו יחד עם מכון PSR הפלסטיני בקרב כ-1,200 פלסטינים ו-כ-1,200 ישראלים.

ישראל כבר הודיעה על דחיית יוזמת השלום הצרפתית לכינוס ועידה בינלאומית להסדר שלום בין ישראל לבין הפלסטינים, בטענה שאין תחליף למו"מ ישיר. יוזמת השלום הערבית היא בסיס ראוי למו"מ כזה. אם ישראל תדחה גם את היוזמה הזאת, היא תצטייר גם בעיני תומכיה בעולם כסרבנית שלום, ותיפגע עוד יותר התמיכה בה.