בחירות 2021 - הבחירות לכנסת ה-24
אודות מערכת הבחירות לשנת 2021
ב-23 במרץ 2021 ילכו אזרחי מדינת ישראל לבחור את בית הנבחרים שלהם בפעם הרביעית בתוך פחות משנתיים. המערבולת הפוליטית אליה נסחפה המדינה מאז סוף שנת 2018 מציבות אותה בתור הדמוקרטיה עם תדירות הבחירות הגבוהה ביותר, ומשקפת רמות מדאיגות של חוסר יציבות ושל היעדר משילוּת. היא גם ממחישה את הצורך הדחוף בתיקון שיטת הממשל.
שתי הכּנסות שנבחרו בבחירות של אפריל 2019 ושל ספטמבר 2019 לא הצליחו לכונן ממשלה ועל כן התפזרו עוד בראשית כהונתן. הבחירות לכנסת ה-23 (מרץ 2020), כמו שתי קודמתן, נערכו בצילן של פרשיות השחיתות בהן נחשד והואשם ראש הממשלה בנימין נתניהו והפיקו אף הן תוצאות לא החלטיות. הליכוד אמנם זכה ב-36 מנדטים, ההישג הטוב ביותר שלו מאז 2003, אך למרות זאת, דווקא לגוש המפלגות שהתנגדו לשבת בממשלה שבראשה עומד נאשם בפלילים היה רוב של יותר מ-62 מושבים. אפילו לאחר "עריקתה" של אורלי לוי-אבקסיס לגוש הימין-חרדים, לא היה לנתניהו רוב מספק כדי להרכיב ממשלה. לאחר התייעצויות עם נציגי הסיעות הטיל נשיא המדינה על בני גנץ את הרכבת הממשלה, אך הוא התקשה בכך נוכח הטלת וטו מצד כמה משותפיו על הסתמכות על המפלגות הערביות לשם כינון הממשלה. בסופו של דבר, וכדי להימנע מבחירות רביעיות בעיצומו של משבר הקורונה, הגיעו שני המועמדים לראשות הממשלה – נתניהו וגנץ – לפשרה.
במסגרת פשרה זו נחתם הסכם קואליציוני שהביא לתיקון פראי של חוק יסוד: הממשלה באופן שהמציא יצור משטרי-מוסדי חדש: ממשלת חילופים. במרכז ההסכם הקואליציוני עמד שיתוף פעולה בין הליכוד לבין כחול לבן (שהתפצלה בעקבות המהלך). הוסכם כי הממשלה והכנסת ה-23 יכהנו למשך שלוש שנים, וכי בנקודת המחצית יחליף גנץ את נתניהו בראשות הממשלה. עוד הוסכם כי הממשלה תפעל על-פי עקרון פריטטי ותעביר תקציב דו-שנתי לשנים 2020-21. ממשלת החילופים, הממשלה ה-35, התאפיינה כבר מראשיתה ברמות גבוהות של אי-אמון הדדי בין גוש כחול לבן לגוש הליכוד. במהרה התברר כי נתניהו אינו מתכוון לממש את ההסכם וחותר להימנע מלהעביר תקציב על-מנת לצאת לבחירות חוזרות כשהעיתוי יהיה לו נוח. הכנסת עמדה בפני פיזור בסוף אוגוסט 2020 אך פשרה של הרגע האחרון דחתה את הקץ וקבעה שאם עד ה-23 בדצמבר לא יאושר תקציב 2020, הכנסת תתפזר אוטומטית. גם לקראת ההתקרבות למועד זה נערכו ניסיונות לתת ארכה נוספת להעברת התקציב, אך היעדר האמון בין הצדדים, בשילוב עמדות לעומתיות של ח"כים מהליכוד (גדעון סער, מיכל שיר, יפעת שאשא ביטון, שרן השכל) ומכחול לבן (אסף זמיר, מיקי חיימוביץ', רם שפע) חסמו את המהלך והובילו להתפזרות אוטומטית של הכנסת בשל אי-העברת תקציב.
39 רשימות מועמדים נרשמו להתמודד בבחירות, ולפי סקרי המנדטים האחרונים ל-14 מתוכן יש סיכוי ריאלי לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת. בימין המפה, מתחרות תקווה חדשה וימינה מול הליכוד ומציבות את מנהיגיהן (גדעון סער ונפתלי בנט, בהתאמה) כמומעמדים להחליף את ראש הממשלה נתניהו. בימין הקיצוני, מתמודדת האיחוד הלאומי-תקומה בברית מפלגות עם עוצמה יהודית ומפלגת נעם תחת השם הציונות הדתית. ברשימה המשותפת התחולל פיצול והיא תרוץ בבחירות אלה ללא רע"מ, שתתמודד באופן עצמאי לראשונה מאז 2003. במרכז-שמאל מתחרות 5 מפלגות על קולות הבוחרים: יש עתיד, מפלגת העבודה, מרצ, כחול לבן והכלכלית החדשה.